מה בספרייה > חדשות > נאומו המלא של הנשיא ריבלין בפורום הבינלאומי של הספרייה הלאומית

נאומו המלא של הנשיא ריבלין בפורום הבינלאומי של הספרייה הלאומית

 

באחת מפגישותיי עם הרב ש"ך, פגישה אליה הלכתי יחד עם עמיתי לוועדת חוקה, חוק ומשפט, ח"כ הרב אברהם רביץ ז"ל: עלתה השאלה של היחס בין דת ומדינה, במדינת ישראל. באותה פגישה פנה אלי הרב ואמר: "אתה אומר שמדינת ישראל היא דמוקרטית. אין לי בעיה עם ההגדרה הזו. כל הגדרה שהכנסת תגדיר את המושג דמוקרטיה, תהיה מקובלת עלי.

 

אבל תגיד לי, רובלה,  (כך הוא קרא לי,) למה אתם מתכוונים כשאתם אומרים  שמדינת ישראל  היא מדינה יהודית?". הבנתי היטב, את שאלתו החריפה של הרב ש"ך, שהייתה למעשה הבעת עמדה, וידעתי שזה לא המקום לענות. הבנתי, כי הרב שך רואה במדינת ישראל  ישות פוליטית ארצית, חילונית; והבנתי כי הוא חושש ממצב שבו המדינה החילונית הארצית, תציע הגדרה שונה ומתחרה, לשאלה מהי היהדות.

 

שלא כמו הרב שך, אני סברתי אז, ועודני סבור, כי מדינת ישראל  מעולם לא הייתה ישות כמו זו שרצה הרב ש"ך, קרי: יישות מחולנת לחלוטין. ישראל לא הייתה ישות מחולנת לגמרי אם אנו מבינים את החילון: כהדרת הדת, חוקיה  מוסדותיה מניהול ועיצוב המרחב הציבורי.

 

מדינת ישראל, לא הייתה כזו עבור בנותיה ובניה. מדינת ישראל, לא הייתה כזו  עבור מרבית בוניה, דתיים ושאינם דתיים כאחד.  ומדינת ישראל, אינה כזו, גם היום.

 

על מנת להסביר את כוונתי, אציג בפניכם, שלש זוויות,  על חילון והדתה בישראל, כפי שהם נראים לעיניהם של השבטים המרכזיים בציבור היהודי בישראל.

 

[הסיפורים הללו בוודאי אינם מאפיינים את עמדותיהם של כל אזרחי ישראל לדורותיהם. הם, למשל, בוודאי לא מיצגים, את תפיסת העולם המסורתית-המזרחית, ועם זאת דומני כי הם מאפיינים זרמים מרכזיים בציבור הישראלי].

 

---

אפתח בנקודות המבט החרדית.

 

עמדתו של הרב שך ביטאה תפיסה שהייתה ועודנה מקובלת אצל חלק מכובד מהמנהיגות החרדית. לתפיסתם, מדינת ישראל היא ישות חילונית מנהלתית, שאינה נושאת אף תו מתווי הגאולה האלוהית, ומשכך היא המשכה של הגלות (כלומר, המשכה של התקופה שלאחר חורבן הבית השני, ולפני אחרית הימים).

 

היטיב לנסח זאת הרב שך עצמו, שאמר פעם, ואני מצטט: "עם ישראל עדיין בגולה עד ביאת גואל, אף בזמן שהוא נמצא בארץ־ישראל".

 

אולם, במקביל לאידאולוגיה המוצהרת, במישור המעשי, (החל בשנות השבעים ואילך, ובמיוחד מאז המהפך ב77), הלכה וגדלה המעורבות החרדית בעשייה הציבורית במדינה. מעורבות זו הגיעה לשיא בממשלה הנוכחית, שבה מכהן נציג חרדי כשר מלא מן המניין. לצדה, גם בציבור החרדי הרחב, נוצרה מגמה דומה.

 

כיום, ולמרות החסמים השונים, משתלבים חלקים גדֵלים והולכים, של הציבור החרדי ביום יום הישראלי - משוק העבודה, האקדמיה, דרך רשתות התקשורת, ועד עולם האמנות והקולנוע. וכך, למרות הנרטיב הרשמי של "גלות ישראל ביד ישראל", במישור המעשי, חל שינוי, לכאורה, בעמדת ההנהגה החרדית.

 

באופן פרדוקסלי, אחד הביטויים של השילוב החרדי הגובר בפרהסיה הישראלית, הוא המאבק על הסטטוס קוו הדתי, שבא לידי ביטוי בשאיפה, של חלקים בציבור החרדי, להרחיב את מקומן של נורמות דתיות, ולעצב בהתאם להן את המרחב הציבורי הישראלי.

 

---

עד כאן הזווית החרדית.

 

זווית  מעניינת לא פחות, היא הזווית הציונית דתית.

 

בעשורים שלאחר הקמת המדינה, קיבלה הציונות הדתית (גם אם רק בדיעבד) את חילוניותה לכאורה, של הספירה הציבורית הישראלית. באותן השנים, בהן נהגה "הברית ההיסטורית", בין הציונות הדתית למפ"אי הסתפקה הנהגת הציונות הדתית בהבטחת ה"צביון היהודי" הכללי, של המדינה, (ועל כך זכתה גם לגינויים מבית פנימה).

 

בעשורים האחרונים, נעה הציונות הדתית באורח מעורר התפעלות מתפקיד ה"משגיח בקרון", לתפקיד "נהג הקטר". כך, הדיון הציוני-דתי הפנימי, אודות מעמדה הדתי של מדינת ישראל, הפך לנושא מרכזי על סדר יומה של מדינת ישראל כולה.

 

זהו דיון מרובה גוונים ודעות ואינני רוצה לחטוא לריבוי עשיר זה בהכללות גסות.

 

אולם, אציין רק כי עבור חלקים חשובים בציבור הציוני דתי, הגאולה הדתית היא היא אבן היסוד של מדינת ישראל, ומעמדה, ואולי אף סמכותה של המדינה, תלויים בעיקר במידת נאמנותה לקידום תהליך הגאולה.

 

עד כאן הזווית הציונית דתית.


---

הזווית השלישית, והמפתיעה ביותר, היא זו של הציונות החילונית.

 

הנהגתה של התנועה הציונית, (מימין ומשמאל כאחד), חתרה להקים בית לאומי ליהודי החדש, שאינו כפוף עוד לעול תורה ומצוות. ואכן, במדינה שאותה הקימו, ההלכה איננה החוק הישראלי, ומוסדות השלטון אינם המוסדות הרבניים.

 

אולם בה בעת, היו מאוחדים מנהיגי הציונות מברל כצנלסון וזאב ז'בוטינסקי, ועד בן גוריון ובגין, באמונתם השלמה שמדינת ישראל מגשימה את חלום השיבה של העם היהודי לארץ אבותיו. כאשר תיארו את השיבה הזו, מעולם לא היססו הציונים החילונים לעשות שימוש במינוחים  דתיים עמוסי משמעות, [שעליהם אמר גרשום שלום, ואני מצטט: "אלוהים לא יוותר אילם בשפה שבה השביעו אותו אלפי פעמים לשוב ולחזור לחיינו"].

 

וכך, נוצרו דימויים כמו "גאולה" של קרקעות, ועד הגדרת המדינה כהגשמת החזון המשיחי, לא פחות. (ב-1957 כתב בן גוריון, לפרופ' נתן רוטנשטרייך כי "הקמת המדינה היא אחד מגילויי החזון המשיחי שנתקיים בימינו". ב-1965 הוא ענה לשלמה אבינרי כי "ישראל היא היצירה של האמונה המשיחית".)

 

הציונות החילונית, אפוא, העניקה פרשנות מודרנית, (ואולי אף חילונית) לגאולה המובטחת, אולם עדיין ראתה במפעלה המדיני התממשות של הבטחה משיחית - ללא כחל וסרק.

 

---

עד כאן שלשה סיפורים, ובכולם שזורה הדת היהודית, והאמונה היהודית, בלב ליבו של המרחב הציבורי הישראלי. באירוניה מסוימת, אפשר לטעון, כי היחידים שראו אי פעם את מדינת ישראל כישות חילונית של ממש, היו חלק מהמנהיגים החרדיים של ימים עברו, כל השאר ייחסו לה משמעות דתית.

 

מהי משמעות העובדה הזו? האם ישראל כמדינה חילונית אינה אלא אשליה?

 

האם ישראל החילונית היא רק משאת נפש של קומץ כנענים בעבר, ואלקטורט מצטמק והולך בהווה? אם כוונתנו לחילון מלא וכולל של הפרהסיה הישראלית, דומני שהתשובה היא חיובית.

 

החילונות הטוטאלית, מורי ורבותי, מתגלה כאשליה בעולם הדמוקרטי כולו, כפי שמעידה כותרתו של כנס זה. חילון מלא ושלם של המרחב הציבורי, ובצידו חילון תפיסת המציאות של האזרח הפרטי, הוא חזון שמעולם לא נשלם.

 

עבור רבים הוא נותר בגדר משאלת לב, עבור רבים אחרים הוא התגבש לכדי סיוט שיש להתעורר ממנו. ובכל אופן עולה השאלה, מה כן קרה? מה כן השתנה? ולאן פונות פניה של מדינת ישראל?

---

 

את פרויקט החילון במדינה המודרנית, אפשר להמשיל לסכסוך קרקעות עתיק יומין. בימי הביניים, ובמקומות מסוימים, שלטה הדת בחלקים משמעותיים של המרחב הציבורי

והמרחב הפרטי כאחד. עלייתה של הנאורות עמדה בסימן צמצום של תחום השפעת הרשויות הדתיות. אולם הדת, הכנסייה, מעולם לא חתמה, על הסכם הכניעה שהגישה לה הנאורות המחולנת. היא שקדה על טיפוח מאמיניה, באותן חלקות שנותרו תחת שליטתה - בבית פנימה, בכנסיות, במסגדים ובבתי הכנסת.

 

לבאים בשעריה תפיסת העולם הדתית, ידעה לספק שייכות, משמעות ואמונה. אלמנטים, שהנאורות, לא ידעה לספק. הדת בנתה בסבלנות את כוחה במקומות שבהם הנאורות, ובמיוחד הליברליזם, ראה רק שטחי בור מתים. כעת, לאחר דורות של בניה סבלנית, תובעת הדת, תובעות הדתות, את נכסיהן שהופקעו.

 

בעיקר, תובעות הדתות את מקומן המחודש בפרהסיה. אם בעבר חשבנו, כי ההיסטוריה המודרנית, מצעידה אותנו לעבר החילון, הרי שכיום המטוטלת ההיסטורית נעה בכיוון ההפוך, מחילון הספירה הציבורית להדתה שלה.

 

מכובדי, התביעה של הדת, לנוכחות ציבורית, היא שהניעה את  משברי הדת והמדינה בישראל, מרגע לידתה. (במידה רבה, דרך המשברים, הדת הצליחה לשמור על נוכחות ציבורית.)

 

גם כיום, התביעה לנוכחות ציבורית, היא התביעה שעומדת בבסיס הוויכוח על דת ומדינה, ועל מדינה יהודית ודמוקרטית, במדינת ישראל.

 

---

מורי ורבותי, האם מלחמת המקרקעין הזו נדונה להיות משחק סכום אפס? לא באתי לכאן כדי להתיר את הקשר הגורדי הסבוך שעליו אתם שוקדים בכינוס חשוב זה (ושעליו כנראה עוד נשקוד כולנו עוד ימים ושנים). באתי להביע תקווה כי בין הדחיקה המוחלטת של הדת מן הפרהסיה, לבין הכפפתה המלאה של המדינה לסמכותה של הרשות הדתית, ישנה דרך שלישית.

 

עד היום, התמקדו ניסיונות הפשרה הישראליים בניסיון להעניק לשני הצדדים - הדתי והחילוני - מידה חלקית של שליטה בפרהסיה הציבורית. למעט במקרים מסוימים, הפשרות הללו הוחלו על הרמה הלאומית כולה, ללא הבחנה בין רחבים מקומיים שונים.

 

כתוצאה מכך, יצאו לא פעם שני הצדדים וחצי תאוותם בידם. אלו וגם אלו חשו כי הפשרה היא הפסד מלא - הפסד על מהות אופייה של המדינה, הפסד על נשמת אפה.

 

מכובדיי, למרות התחושה החמוצה של כל הצדדים, לא אלו ולא אלו הינם המפסידים האמיתיים. המפסידה העיקרית היא הדמוקרטיה הישראלית.

 

בעקבות מאבקי הדת והמדינה, הללו רואים במדינה מחולל המוני של חטאים, ואילו הללו רואים בה גוף כנוע שמוחזק כערובה בידי קבוצות מיעוט (סחטניות). אולם מתוך כך מקור סמכותה של הדמוקרטיה - קרי אמון האזרחים ותמיכתם בשלטון החוק - הולך ונחלש לאחר כל סיבוב במאבק.

 

זוהי סכנה אמיתית לכולנו כאן. ואותה עלינו לפתור באופנים חדשים.

 

 

אינני מבקש, לפתור את כל מה שלא פתיר, אני רק מבקש לתהות שמא יתכן ובאה העת, להעתיק את הויכוח מן המישור הממלכתי אל המישור האזורי והקהילתי. אולי, רק אולי, נצליח לייצר פשרות טובות יותר לכל הצדדים לכל השבטים, (כפי שאני נוהג לכנות את קבוצות הייחוס המרכזיות בחברה הישראלית) - אם ניתן לכמה שיותר מן המגזרים את מבוקשם הכמעט מלא.

 

יתכן שבאה העת להעניק לכל הצדדים את מבוקשם, אולם לא בכל רחבי ישראל, אלא בריכוזי מגוריהם המובהקים.

 

יתכן שאופי ומידת הביטוי של הצביון היהודי בספירה הציבורית -  מכשרות, חמץ ושבת ועד הפרדה מגדרית - צריך להיקבע בעיקר ברמה המקומית, העירונית ואף השכונתית, ולא רק ברמה הלאומית. כך למשל, מדוע שהסדרי התחבורה הציבורית בשבת יידונו ברמה הלאומית, ולא יוסדרו באמצעות חברות ופתרונות אזוריים?

 

הרי ממילא ברור שכאשר תחבורה ציבורית בשבת, היא שאלה לאומית, אנו נגררים למשחק סכום אפס ידוע מראש בין "מדינת תל אביב" ל"מדינת בני ברק". זאת, בעוד שכולנו יודעים ומבינים, ששתי ערים חשובות אלה בישראל יודעות ויכולות לקיים ביניהן יחסי שכנות מצוינים כשרק ניתן להן המנדט לקבל החלטות נכונות ומותאמות עבורן, הרחק מאור הזרקורים, הספינים והאילוצים הפוליטיים. (ואמנם, חלק מהסדרי התנועה ביום השבת, כבר מגלמים להלכה היגיון לוקאלי זה.)

 

המציאות השבטית בישראל, מחייבת אותנו לתת מקום לפתרונות אזוריים, שאינם מושגים בדרך של כפיית כוחו של הרוב על המיעוט, שבהגדרה מאפשרים גמישות ורגישות תרבותיים, ואשר  מחלצים אותנו מאותו מסלול התנגשות פוליטי ידוע מראש, המתקיים ברמה הלאומית.

 

---

אינני מתיימר להציע כאן תוכנית סדורה, או לבחור אחד משלשת הסיפורים המארגנים, בהם פתחתי. הללו ימשיכו להתחרות על יוקרה ותומכים בקרב הציבור הישראלי. אני מבקש יחד אתכם, לדמיין סוג אחר ומרחב אחר של פשרות; פשרות המפנימות את ההרכב השבטי  של החברה הישראלית שאיננו עתיד להשתנות, את מאפייניו המהותיים ואת צרכיו; פשרות שמבקשות לתת מענה שאיננו אד הוק למגזר זה או אחר, אלא לעצב מחדש את המרחב הציבורי של המדינה היהודית והדמוקרטית, לטובת כולנו.

 

ואולי, אולי כך, לאחר שקהילות ישראל השונות יזכו למנדט לעצב את אופיו או מידתו של הצביון היהודי באזורן, תוכל לצמוח במדינת ישראל ממלכתיות מסוג חדש. ממלכתיות עתידית זו לא תהיה נייטרלית במובן החילוני-ליברלי, אלא נייטרלית ביכולתם של כל הצדדים הניצים כיום, ולנסות להתנהל בתוכה בשלום.

 

המשך כנס פורה,

ובהצלחה רבה לכולנו.

 צילום: חנן כהן, הספרייה הלאומית