מה בספרייה > חדשות > אחרי 69 שנה: העבודה של הסטודנטית שנפלה במלחמה הוחזרה למשפחתה

אחרי 69 שנה: העבודה של הסטודנטית שנפלה במלחמה הוחזרה למשפחתה

ב-31 בדצמבר 1947, עלתה הסטודנטית בלה פפירוביץ מהר הצופים למרכז העיר. מהנסיעה הזו לא שבה מעולם. זמן קצר לפני כן, היא הגישה עבודה סמינריונית למרצה שלה מרטין בובר. השבוע, בטקס מרגש שהתקיים בספרייה הלאומית, זכתה המשפחה לראות את העבודה שבלה כבר לא זכתה לקבל חזרה. אחרי הטקס עלתה המשפחה לראשונה  לקברה שבהר הצופים.

 

​מאז ראשית ההתיישבות בהר הצופים, הוא נחשב נכס אסטרטגי למדינה היהודית שבדרך, ולא רק בגלל מיקומו. שני מוסדות ציוניים מרכזיים להתיישבות היהודית בירושלים ובארץ ישראל כולה נמצאו בו: בית החולים הדסה, אשר שירת את תושבי ירושלים והסביבה, והאוניברסיטה העברית – האוניברסיטה היחידה בארץ ישראל של אותם השנים. לכן, כשהחלה ההתקפה ב-30 בנובמבר 1947 על נוסעי קו 9, הקו המקשר את הר הצופים עם מרכז העיר, ההתגייסות להגנת ההר הייתה יוצאת דופן.


ניתוקו של הר הצופים ממרכז העיר, מוקד ההתיישבות היהודית בירושלים, לא נתפס כאפשרות מתקבלת על הדעת. על מנת לשמור על צינור חמצן להר, נרקחה "פשרה'" - מרבית הסטודנטיות והסטודנטים של האוניברסיטה גויסו להגנת האוטובוסים במתכונת של שבועיים-שבועיים: שבועיים בשירות צבאי (תחת אימון ופיקוד של ארגון ההגנה) ושבועיים במסגרת אוניברסיטאית כסטודנטים מן המניין.


אחת מאותן לוחמות-סטודנטיות הייתה בלה פפירוביץ. באוגוסט 1939 עלתה בלה על ספינת מעפילים מפולין בדרכה לארץ ישראל. היא הגיעה בספטמבר, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה באירופה. כל משפחתה נותרה בפולין, מלבד אחיה – שהוגלה בשנת 1940 לסיביר באשמת פעילות ציונית. שנתיים לאחר שעלתה ארצה, הועברה משפחתה לגטו ביאליסטוק. כל מאמציה של בלה לאתר את המשפחה ולהעלותה ארצה, כולל את אחיה שבגלות בסיביר, העלו חרס. ככל הנראה נספו כולם בשואה.

 

 תמונה של בלה פפירוביץ, באדיבות משפחתה


בשנת 1947, שלחה בלה מכתב אל בני דודיה בבקשה לקבל את כתובתו של קרוב משפחה אחר. היא קיוותה להשיג בעזרתו תמונות אחרונות של משפחתה שנספתה בשואה. היא חתמה את המכתב במילים: "אני מבקשת מכם מאוד, אנא עשו לי הטובה הזאת. אין לי מהם שום מזכרת". 


 המכתב ששלחה בלה אל בני דודיה

 

על אף האובדן האיום, התאמצה בלה להקים לעצמה חיים חדשים בארץ ישראל. היא השתכנה בירושלים והחלה ללמוד באוניברסיטה העברית בחוגים למתמטיקה, למחשבת ישראל ולפילוסופיה. היא עבדה לפרנסתה כספרנית בבית הספרים האוניברסיטאי והלאומי (לימים, הספרייה הלאומית). במסגרת לימודיה זכתה ללמוד תחת הפילוסוף וחוקר מחשבת ישראל, מרטין בובר. באותה שנה גורלית עבורה, שנת 1947, חודשים ספורים לפני פרוץ הקרבות הראשונים של מלחמת העצמאות, הגישה עבודה סמינריונית לבובר. נושא העבודה היה '"אחוות העמים – כבעיה סוציאלית אצל ישעיהו הנביא". היא לא הספיקה לקבל את הציון הסופי.

 

 ​שער עבודת הסמינריון שהגישה בלה למרטין בובר

 

ב-31 בדצמבר 1947, במהלך נסיעה מכיוון הר הצופים אל העיר, בקרבת שייח ג'ארח, הותקף האוטובוס בו נסעה בלה. הנהג, דוד מזרחי, נזכר באירוע: "כשהגעתי ליד "שמעון הצדיק" (שייח ג'ארח) נשמעו צרורות שנורו לעברנו. צרור כדורים פגעו בשמשה הקדמית, נפצעתי בעיני ובאוזני. לאחר שהתאוששתי סיפרו לי כי הנוסעת, שישבה מאחורי, קלטה את צרור הכדורים, אשר שפשפו את לחיי ואת עיני. בזמן היריות היא קמה וקראה: "אתה יודע? יורים" ותוך עמידה היא נפגעה ונהרגה".

 

הנוסעת הזאת, אותה לא הכיר הנהג, הייתה בלה פפירוביץ. מותה הטראגי הבהיר לקברניטי האוניברסיטה את חומרת המצב כך שעוד באותו היום הודיע הרקטור כי לא ניתן להמשיך את תכנית הלימודים כסדרה. מאותה השעה החל המעבר של האוניברסיטה מהר הצופים אל העיר.


סיפורה של בלה פפירוביץ נותר לא ידוע למשפחתה במשך שנים רבות. בזכות פרויקט ייחודי של "לתת פנים לנופלים", ארגון מתנדבים שהקימו דורית פרי ואורי שגיא, התחקו מתנדבי הארגון אחר עבודת הסמינריון שהגישה בלה למרטין בובר. בובר שמר את העבודה והיא נמצאת כיום באוסף הפרטי שלו, אשר נתרם עם מותו לרשות הספרייה הלאומית.


בטקס מרגש שהתקיים ביום שלישי, ה-31 במאי, מסרה הספרייה הלאומית עותק מעבודת הסמינריון לקרובי משפחתה הנותרים של בלה. בסיום הטקס בספרייה עלתה המשפחה לקברה של בלה בהר הזיתים, ואמרה עליה את הקדיש הראשון לאחר 69 שנים. 


 

הכתבה חוברה בעזרתם הנדיבה של ד"ר חזי עמיאור – אוצר אוסף ישראל בספרייה הלאומית, הרב אביעד רוזנברג – חוקר ואיש קטלוג הספרייה הלאומית, ודורית פרי – ממקימות פרויקט "לתת פנים לנופלים", אשר פועל בהתנדבות על מנת להשלים את קורות חייהם של חללי וחללות מערכות ישראל שמצבותיהם חסרות ופרטי חייהם אינם ידועים. הפרויקט בסיוע ובשיתוף עם משרד הביטחון – היחידה להנצחת החייל. ​