​

"הגטו היהודי" בניו יורק, גלויה משנת 1922. מתוך האתר Ephemeral New York

עלייתו המטאורית של הפועל-משורר:

בשנת 1876, עם הגירת משפחתו לוורשה ואז לסוולקי, נקטעו לימודיו של הנער מוריס רוזנפלד. תחת הנחיית אביו, למד רוזנפלד את משלח היד המשפחתי – הפעלת מכונת תפירה. הנער שהעביר את חייו עד לאותה נקודה בלימוד תלמוד ותורה בחדר, ולמידה עצמאית של גרמנית ופולנית כדי לקרוא שירה בשפות הללו – הפך בגיל 14 לפועל.

הצרות המשיכו לנחות על ראשו בכל אשר פנה: הוא נדד עם משפחתו בחיפוש אחר פרנסה, הכיר בחורה, התחתן והתגרש תוך חצי שנה, גויס לצבא הצאר, התחתן בשנית, נמלט לאמסטרדם והחל לעבוד כחותך יהלומים. הוא זנח את המקצוע וניסה להגר יחד עם אשתו וילדיו לניו יורק, כשל בניסיון השגת אשרה, השתקע עם משפחתו בלונדון ושם – שכל את שלושת ילדיו תוך שנה אחת. באותה השנה גם החל לחבר את שיריו ביידיש. בשנת 1886 נסחף יחד עם אשתו בנחשול ההגירה לאמריקה והשתקע, הפעם לתמיד, בניו יורק.

גלויה המציגה את דמותו של מוריס רוזנפלד, מתוך אוסף האמפרה של הספרייה הלאומית. לפריט בקטלוג לחצו

במהלך המשמרות הארוכות עיבד רוזנפלד את מצוקותיו ומחשבותיו ויצק אותן לקובץ "שירי סדנת היזע" שלו. בשיר שכותרתו 'דאר סוועט-שאפ', אחד משיריו המפורסמים, תיאר כיצד ה"אני" העצמי שלו נקבר תחת רעש המכונות, עד שהוא שוכח מקיומו ומדמה עצמו למכונות השנואות עליו. בשיר אחר תיאר סצינה המוכרת לאמהות ולאבות הנאבקים לפרנס את ילדיהם: העובד החוזר הביתה, מותש, מציץ מפתח הדלת בבנו הקטן הישן. השעה מאוחרת והוא מהלך על בהונותיו שמא יעיר את הילד – הזמן היחיד בו הוא זוכה לראותו, רק בחטף.

וכך כתב מוריס רוזנפלד:

יֵשׁ לִי יֶלֶד, בֵּן קָטָן,

מָתוֹק, מַהְגֶּה כַּסִּיס. 

אֶרְאֶה אוֹתוֹ, וַאֲדַמֶּה:

עוֹלָם כֻּלוֹ יָשִׂישׂ.

אַךְ לֹא אֶרְאֶה מַחֲמָד שֶׁלִּי

בְּעֵת שֶׁהִנּוֹ עֵר:

תָּמִיד אֶמְצָא אוֹתוֹ יָשֵׁן –

לַיְלָה אוֹתוֹ אֲבַקֵּר.    

עָמָל דּוֹפְקֵנִי לְהַשְׁכִּים,

וּבִמְאֻחָר אָשׁוּב,

וְזָר לִי זֶה נָפְשִׁי-דָמִי,         

וְזָר – – מַבָּט אָהוּב

 ("ילד שלי", תרגם מיידיש אברהם רגלסון, מתוך מאמרו של דוד מאירובסקי המופיע פרויקט בן-יהודה)

את השירים שחיבר בהפסקות הצהריים הקצרות שלח הפועל-משורר אל שלל עיתוני היידיש שקמו באותה תקופה. השפה הפשוטה והלא מתחכמת, הקול יוצא הדופן בבהירותו ובאנושיותו והמראות המוכרים היטב לקוראי העיתונים הללו (רובם ככולם מהגרים כמותו), הפכו אותו לדמות מוכרת באזור מגוריו. הצלחתו הספרותית הגדולה הראשונה הגיעה בשנת 1898.

שנה קודם לכן, נתקל פרופסור מהרווארד בשם ליאו ויינר בשיריו של רוזנפלד בעיתון. הפרופסור התרשם עמוקות מהכשרון הגולמי, איתר את רוזנפלד, השיג את רשותו לתרגם כמה משיריו ולפרסמם בספר. מכתב בן ארבעה עמודים ששלח רוזנפלד לויינר, לו העניק את הכותרת 'מיין לבנס גשיכטה אין קורץ' (סיפורי חיי בקצרה), שימש בתור הקדמה לאסופת השירים.

הספר "שירים מתוך הגטו" (Songs from the Ghetto) התפרסם בשנת 1898. המהדורה הראשונה נמכרה כולה, והספר תורגם במהרה לשש שפות. הפועל-משורר עזב את העבודה בסדנות היזע והשיג עבודה בשורה של עיתונים שחלקם פרסמו את שיריו שנים קודם לכן.

הדפס תצריב דיוקנו של מוריס רוזנפלד, מאת האמן הרמן שטרוק. על ההדפס נוספה חתימת ידו של שטרוק בעפרון. הדפס זה הופק בשנת 1914 בעיר ניו יורק ונתרם לאוסף על ידי האמן עצמו בשנת 1930. לפריט בקטלוג לחצו

אט-אט התפתחה גם השירה שכתב. הוא זנח את סדנות היזע כנושא מרכזי ביצירתו, והפנה את מבטו אל סצנות אחרות מחיי המהגר היהודי באמריקה. אולם כל הכיבודים והתהילה שבהם זכה, לא הצליחו לנער מראשו את המראות הקשים, המבלבלים והאירוניים בהם נתקל בחייו כמהגר בניו יורק.

שאלה מציקה שכזאת התעוררה כשראה בחלון אחד ממסעדות הגטו היהודי מראה שטרד את שלוותו: עשרות זבובים עטים על גוש גבינה שהוצא למכירה. כיאה למהגר שהעביר שעות ילדות ארוכות ב"חדר" בפולניה, שאל את עצמו ואת קוראיו האם גוש הגבינה הזה הוא יותר חלבי, או יותר בשרי.

 כתבה הסוקרת את חייו וכתיבתו של מוריס רוזנפלד, התפרסמה ב-20 באפריל 1945 בעיתון "על המשמר". לכתבה המלאה לחצו