תערוכות > מאוסף יהדות > יום השואה תשע"ב > ספרים רואים אור בזמן השואה, אפילו עדויות ראשונות בכתב

ספרים רואים אור בזמן השואה, אפילו עדויות ראשונות בכתב

לחץ להגדלה
המשטר הנאצי ביקש לכלות את העם היהודי, הן את בניו והן כל ביטוי לקיומו בעולם, ובכלל זה קיום שברוח. ואף על פי כן, גם בשיא ימי הרדיפות וההשמדה, ראו אור ספרים עבריים בגרמניה ובארצות הכיבוש הנאצי, גם אם במספרים קטנים. עותקים של ספרים כאלו הגיעו לספרייה הלאומית בירושלים והם עדות למאמץ להמשיך את הקיום היהודי גם בתנאים הבלתי-אפשריים ביותר. אך אפילו בקילוח הדק הזה ניכרת ירידה חדה במספר הספרים המודפסים לאחר 1940 לעומת מספר הספרים שמודפסים בשנה הראשונה למלחמה.
בברלין נדפסו בשנת 1939 ששה ספרים בעברית ובשנת 1940 ספר אחד;
בוורשה נדפסו בשנת 1939 106 ספרים  וחמישה בשנת 1940;
בווילנה יצאו בשנת 1940 33 פרסומים, ושלושה בין השנים 1944-1941;
במינסק נדפסו בשנת 1940 22 ספרים, וששה ב-1941;
ביאסי שברומניה נדפס ספר אחד בשנת 1941;
באמסטרדם נדפסו בשנת 1940 חמשה ספרים, ששה ב-1941 ופרסום אחד בן שני עמודים ב-1944;
בפריס נדפסו בשנת 1940 ארבעה ספרים, שניים ב-1941 ושניים ב-1944;
בבודפשט נדפסו בין השנים 1944-1940 53 ספרים מתוכם תשעה בשנת 1944.
מכל הערים הללו, וכן מערים קטנות יותר, הגיעו ספרים לספרייה הלאומית בירושלים. במקרים רבים העותק היחיד שקיים בעולם מפרסומים אלו מצוי בספרייה הלאומית. 

​בספרייה הלאומית מצויות עדויות שונות, לא פעם מסתוריות, תמיד מרגשות, על ספרים שעברו את השואה או שנוגעים לשואה בצורה כזאת או אחרת.

 

דוגמה לכך היא הספר "אם הבנים שמחה", שנדפס בבודפשט בשנת תש"ג (1943). הספר מצוי באוסף גרשם שלום ובשערו מופיעה הקדשת המחבר ר' ישכר שלמה טייכטהאל, לר' אפרים עבערט. ההקדשה נכתבה בשנת תש"ד (1943-1944), ככל הנראה ממש ערב הכיבוש הנאצי של הונגריה, לקראת עלותו של ר' אפרים לארץ ישראל. הספר לא הגיע ארצה באותם ימים אלא נמצא לאחר השואה בקהילת אגודת ישראל בבודפשט. עד היום איננו יודעים האם בעליו הספיק לעלות ארצה והותיר את הספר מאחוריו, או שהספר שרד ובעליו נספה בשואה. הספר שבידינו ניתן במתנה לפרופ' רבקה ש"ץ שהעבירה אותו לספריית גרשם שלום.
 
ספרים אחרים שנמצאים בספרייה הלאומית מעידים על כך שבעצם ימי השואה, עוד בטרם הובסה גרמניה הנאצית, כבר היו יהודים שעסקו בכתיבת זיכרונותיהם מהתופת. דוגמה לכך היא ספרו של יואל מסטבוים "ורשה 1939", שראה אור בתל-אביב ב-1944, בתרגומו מיידיש של יעקב קויפמן. עוד ב-1940 פרסם מסטבוים בהוצאת "דבר" בתל-אביב ספר בשם "60 יום בפולין של היטלר". גם הסופר היהודי-רומני פביוס בורנשטיין תיעד עוד ב-1944 או 1945 או מה שהוא חווה בשואה בטרנסניסטריה, בשני ספרונים ברומנית המצויים גם הם בספרייה הלאומית. אלו לא רק עדויות חשובות, שנכתבו תוך כדי האירועים או מיד לאחריהם, אלא שיש בהן גם כדי להפריך במידה מסוימת את הדעה הרווחת כאילו ניצולי השואה החלו לכתוב את זיכרונותיהם רק בעקבות משפט אייכמן ב-1961.