כרזה שהוציאה לאור ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל ב־1 במאי 1945, ימים אחדים לפני כניעת גרמניה הנאצית.

בכרזה רואים צלב קרס סדוק ושבור ומתוכו יוצאות שיירות של אנשים בבגדי אסיר וטלאי צהוב מטפסות על הר. בקדמת הכרזה עומד אחד האסירים ששוחררו ועל בגדו טלאי צהוב. בגדיו קרועים ומרופטים, מבטו קשה ועצוב, עיניו פקוחות אך חסרות הבעה, והטראומה ניכרת על פניו. על הכרזה כתוב לעלייה ולפדות במולדת. 

נוסף על הקריאה והעידוד לעלייה לארץ, הכרזה משתמשת במושג "פדות" - הצלה פיזית ונפשית. לפי הכרזה, ארץ ישראל  היא המקום שבו יוכלו ניצולי מחנות ההשמדה להשתקם מכל התלאות שעברו עליהם. השימוש בביטוי "מולדת" איננו מקרי, שהרי ניצולי השואה לא נולדו בארץ ישראל, אבל היא המולדת ההיסטורית של העם היהודי. הבחירה בביטויים "פדות" או "מולדת" יוצרת זיקה בין החורבן לבין התקומה. 

תיאור השחרור מן הכיבוש הגרמני כטיפוס על הר מבטא את המודעות לקשיים הצפויים בדרך לארץ ישראל. צריך לזכור שבשנת 1945 שערי הארץ עדיין היו נעולים. ספינות המעפילים שהצליחו להגיע לחופי הארץ גורשו ממנה. עוד אפשר לראות בכרזה שהניצולים הם גוש אחד חסר פנים, אבל כאשר הם מצליחים "לטפס על ההר" קומתם נזקפת.

גרמניה הנאצית נכנעה ב־8 במאי 1945 למדינות בעלות הברית שלחמו נגדה במלחמת העולם השנייה. על אדמת אירופה נותרו כרבע מיליון פליטים יהודים שרוכזו במחנות מיוחדים, בעיקר בגרמניה, באוסטריה ובאיטליה. כ־70,000 ניצולים את דרכם לארץ ישראל בספינות רעועות, ורובם מצאו את עצמם שוב במחנות מעצר בקפריסין, לשם גורשו בידי הבריטים. רק אחרי הקמת המדינה הגיעו ניצולי השואה למולדת.

ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל נוסדה בשנת 1920 כדי לייצג את העובדים היהודים, ובפועל הייתה אחד ממוסדות המדינה שבדרך.