כתבי הרמב"ם

את חלק הארי של יצירתו חיבר הרמב"ם בעת שבתו במצרים, ופרט לחיבורו ההלכתי הגדול "משנה תורה" ותשובות ואיגרות ששיגר לנמענים שפנו אליו בעברית, כתב בשפה הערבית-היהודית. יצירתו הענפה זכתה לתפוצה רבה ביותר בקרב כל קהילות ישראל, הן בכתבי-יד והן במהדורות דפוס קדומות ומאוחרות. כבר בדורו ובדורות הראשונים שלאחריו תורגמו מרבית חיבוריו לעברית. במלאכת התרגום נטלו חלק מרכזי שניים מבני משפחת אבן תִבון: ר' שמואל בן יהודה אבן תבון, מחכמי פרובנס, ובנו ר' משה, וכן ר' יהודה אלחריזי. לרבות מיצירותיו של הרמב"ם יש יותר מתרגום אחד. חלק גדול מיצירתו זכה בדורנו לתרגום מחודש, המותאם לעברית המודרנית, והגדיל לעשות בכך הרב יוסף קאפח. רבים מחיבוריו של הרמב"ם תורגמו בדורות האחרונים גם לשפות אירופיות.  
 
ההכרה בגדולתו של הרמב"ם לא מנעה ביקורת על אחדות מיצירותיו. בעיקר רבתה הביקורת על יצירתו הפילוסופית, שנצטיירה כנועזת ביותר. הרמב"ם ביקש לפרש באופן רציונלי את המקרא ועיקרי היהדות ולקשור אותם בתורות פילוסופיות הרחוקות מן המיסטיקה. הוא התבסס על תורותיהם של פילוסופים יוונים כאפלטון ואריסטו ופילוסופים נֵאו-פלטוניים, כפי שהגיעו לידיו בגלגולים של כתביהם שנתחברו בידי מוסלמים, בעיקר אבן רשד, אבונצר אלפראבי, אבן סינא ואחרים.
 
עוד בחייו התעוררה התנגדות לכתבי הרמב"ם בחוגים של יהודים למדנים מראשי החכמים בדורם. באירופה, בעיקר בטולדו שבספרד, פעלו המתנגדים בהנהגת ר' מאיר הלוי אבולעפיה; במזרח, בעיקר בבגדד, הנהיג את המאבק ר' שמואל בן עלי. ההתנגדות למשנתו הפילוסופית של הרמב"ם התעצמה לאחר מותו. במחלוקת שפרצה בעניין זה בשנות השלושים של המאה השלוש-עשרה עמד ר' שלמה מן ההר מן העיר מונפלייה (Montpellier) שבפרובנס בראש המתנגדים לרמב"ם, והוא הביא להטלת חרם על ספריו "מורה הנבוכים" ו"ספר המדע". בעיצומה של המחלוקת הועלו כתביו הפילוסופים של הרמב"ם על המוקד בידי מתנגדיו. מאוחר יותר, בשנות השמונים של אותה המאה, התחדשה המחלוקת בעכו בהנהגתו של ר' שלמה פטיט, אך ניסיונו להחרים את הספר "מורה הנבוכים" נכשל.
 
אף יצירתו ההלכתית של הרמב"ם לא יצאה נקייה מביקורת, וכבר בחייו נרשמו השגות לא מבוטלות על פסקיו שב"משנה תורה", בייחוד בידי ר' אברהם בן דוד מפוסקיר (Posquie’res) שבפרובנס. ר' שמואל בן עלי, ראש הישיבה מבגדד יצא כנגד אחדות מתשובותיו. מאוחר יותר השיג הרמב"ן על "ספר המצוות". רבים ובהם בעלי סמכות הלכתית במזרח ובמערב יצאו כנגד דרכו בהבאת פסקי הלכה ללא ציון מקורותיהם. במקביל גברה ההערכה לכתביו ברבות מקהילות ישראל וכן בקרב חכמי אומות העולם.