חיי הרמב"ם

ר' משה בן מימון (רמב"ם) נולד בקורדובה שבספרד בי"ד בניסן שנת ד' תתצ"ח ( 23 במרץ 1138) ונפטר במצרים ביום כ' בטבת שנת ד' תתקס"ה (13 בדצמבר 1204). הרמב"ם נחשב לאחד מן הגדולים שבחכמי ישראל בכל הדורות, מגדולי הפילוסופים בימי הביניים ומנהיג רוחני ופוליטי לדורו. שילוב תכונותיו הביא רבים מחכמי ישראל להזדהות עמו ולראות בו דמות מופת בתולדות ישראל ובעל סמכות הלכתית גדולה. בצעירותו נדדה משפחתו למקומות שונים בדרום ספרד, בשל כיבוש חצי האי בשנת 1148 על ידי האלמֻוַחִדוּן ("המייחדים") – תנועה של מוסלמים קנאים שאנסו בני מיעוטים להמיר דתם לאִסלאם והרבו לרדוף את היהודים המומרים במרוקו ובספרד. הרמב"ם רכש השכלה רחבה ושקד מנעוריו על לימוד מקורות היהדות וההלכה, תיאולוגיה, פילוסופיה ומדעים וכן לימודי רפואה. לימים הייתה פרנסתו על הרפואה ועל השקעות במסחר באבנים יקרות, שנוהלו בידי אחיו ר' דוד. 

 
בשלהי שנות החמישים של המאה השתים-עשרה, בהיותו כבן עשרים, הגרה המשפחה לפאס שבמרוקו. הרמב"ם היה עד לרדיפות שמד קשות מצד קנאי האלמוחדון בספרד וצפון אפריקה, ובהקשר זה חיבר את "איגרת השמד", שנועדה להפיס את דעתם של מי שהמירו את דתם. הרמב"ם מבהיר שלא חיללו את השם אם נאנסו להצהיר על אמונתם בנביא מֻחמד, ומעיד שעבר בעצמו את תלאות השמד. יש מקום לסברה שאף הוא נאלץ להתאסלם למראית עין כדי להציל את חייו, אך חזר ליהדות לאחר שעזב את מרוקו. בקיץ שנת ד' תתקכ"ה (1165) הפליג ממרוקו, ובקיץ של אותה השנה הגיע לעכו לשהייה קצרה ואף ביקר בירושלים ובחברון. כעבור חודשים אחדים הפליג הרמב"ם לנמל אלכסנדריה והמשיך משם לפֻסטאט, הסמוכה לקהיר, ושם ישב עד פטירתו. 
 
באיגרת שכתב כעשרים שנה לאחר בואו למצרים אל ר' יפת הדיין, שישב בעכו, הרמב"ם מספר על הצרות שתכפו עליו לאחר שהגיע לארץ זו: מות אביו, קשיים כלכליים, הלשנות (אולי עקב חזרתו הגלויה ליהדות) ובעיקר מות אחיו ר' דוד, שבאחד ממסעות המסחר שלו טבע באוקיינוס ההודי ועמו חלק ניכר מהונו של הרמב"ם. ובלשונו של הרמב"ם: "מאחר שנפרדנו בחדשים מעטים מת אבא מרי [...] גם ארעו לי צרות רבות גלויות בארץ מצרים מחליים והפסד ממון, ועמידת מוסרים עלי להרגני, והרעה הגדולה שבאה עלי באחרונה, שהיא רעה מכל רעה שעברה עלי מיום היותי ועד היום הזה, והיא פטירת הצדיק זצ"ל [אחי ר' דוד] שטבע בים הֹדו, ובידו ממון רב לי ולו ולאחרים". 
 
זמן קצר לאחר שהתיישב בפֻסטאט היה הרמב"ם לאחד ממנהיגי היהודים במצרים, והשפעתו הייתה מכרעת בכל קהילות המזרח. הוא נתמנה באופן רשמי למשרת הנגיד, היינו: ראש היהודים (בערבית: ראיס אליהוד) במצרים בראשית שנות השבעים של המאה השתים-עשרה, וכן מילא תפקיד זה בשנים 1196–1204. לפרנסתו שימש הרמב"ם כרופא, בין היתר בחצר הסֻלטאן אלאפדל בנו של צלאח א-דין. על פרק זה בחייו הוא כותב באיגרתו לר' שמואל אבן תִבון בשנת ד'תתק"ס (1200): "אני שוכן במצרים [בפסטאט] והמלך עומד בקאהירה, ובין שני המקומות שני תחומי שבת [...] אי אפשר לי מבלתי ראותו בכל יום בתחילת היום. אמנם כשימצאהו חֻלשה או יחלה אחד מבניו או אחת מפלגשיו לא אסור מאלקאהירה, ואני רֹב יומי בבית המלך".