הרמב"ם - רבי משה בן מימון

ביום כ' בטבת, שנת ד' תתקס"ה (13 בדצמבר 1204) לפני שמונה מאות שנים נפטר ר' משה בן מימון (רמב"ם). דור אחד לאחר פטירתו כבר דרשו עליו כי "ממשה עד משה לא קם כמשה" משמע לא רק פרשן וגדול בתורה היה אלא נמנה על המחוקקים. לימים נוסף לו הכינוי "הנשר הגדול", שכן הגביה עוף יותר מכל חכמי ישראל שקדמו לו בהבנה ובלמדנות, ברוחב אופקיו ויכולתו להקשיב לצורכי המציאות של בני דורו ולפסוק הלכה ומשפט.   

 

הערכה גבוהה זו של הרמב"ם בעיני חכמי העבר עמדה במבחן הזמן וגם היום יש רבים הרואים בו את גדול המפרשים והפוסקים שידעה ההיסטוריה היהודית מאז חתימת התלמוד.  

 
עיוניו של הרמב"ם חרגו מעבר לתחומי ההלכה היהודית ותורת ישראל והרחיבו לשאלות פילוסופיות שהעסיקו את בני הדור יהודים ושאינם יהודים – ואשר תוקפן לא פג עד היום. יותר מאשר גדולי הלכה אחרים פתח הרמב"ם עצמו במודע ללימוד והשפעה של תורות פילוסופיות חיצוניות, ובמיוחד של הפילוסופים היווניים ובראשם אריסטו, כפי שנמסרו בתרגומים לערבית ובפירושים של מלומדים מוסלמיים. הוא לא נרתע מן העיסוק במדעים ואת הכורח לחקור ולרדת לפרטים שהיה מחויב בו מעצם משלח ידו, הרפואה, החיל גם על עיסוקו בהלכה ובפילוסופיה. על כן עבודותיו מרחיקות ומנסות להבין את מהות העולם ומהות האדם, ולחפש פירוש רציונלי, עד כמה שאפשר, גם לשאלות מטפיסיות כמו הישארות הנפש ותחיית המתים.  
 
תפיסת עולמו של הרמב"ם, אשר ביקשה להבין ולחזק את היסוד הרציונלי שביהדות, לא התקבלה על דעת הכול, ורבים מן החכמים בני דורו ואף בדור שלאחריו, לחמו בקנאות נגד תורתו וראו בה סכנה לאמונה הדתית הטהורה, זו שאינה זקוקה להסברים. הפולמוס בין הרמב"ם וחסידיו לבין מתנגדיו במזרח ובמערב, אשר גלש, בשעתו, לכדי מאבק חריף והחרמת חלק מכתביו, הפרה את המחשבה והיצירה היהודית במשך דורות ויסודותיו לא איבדו את תוקפם עד היום. מאחר שהרמב"ם נגע בשאלות היסוד של הבנת העולם והאדם, העצימה השפעתו גם על חכמי אומות העולם ותהילתו נודעת עד היום כאחד מגדולי הרוח שבימי הביניים.   
 
הרמב"ם לא היסס לפסוק הלכה ולהורות בענייני השעה ומעמדו החשוב הקנה לדעותיו מעמד סמכותי בכתבי חכמי הפזורה היהודית. על כך מעידות האגרות הרבות ששלח ליחידים ולקהילות שפנו אליו בבקשת הדרכה. בין האגרות בולטים החיבורים הדנים במצב היהודים בעת גזירות השמד – ניסיון שעברו הוא עצמו ובני דורו בספרד ובצפון אפריקה. הרמב"ם קרא לבניית גשר בין הקהילות לבין בניהן שנאנסו לעבור לאיסלם על מנת להציל את חייהם, אך ביקשו לשוב ליהדות בשעת הכושר הראשונה.   
 
על אף שהרמב"ם פעל ופסק בזמנו ובדורו, רבים המבקשים למצוא בו מופת של מנהיגות, המעזה למצוא דרך של פשרה בין התורה שבכתב ובעל פה, לבין השאלות הקיומיות העולות מחדש בכל דור ודור.   
 
בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי אוצר בגנזיו מבחר גדול מכתבי הרמב"ם וספרים על אודותיו, בכתבי יד ובדפוס. היה זה אך טבעי כי במועד זה יציג בית הספרים מעט מאוצר זה בפני הקהל הרחב. התערוכה כוללת דוגמאות מכתבי היד השונים ומן הספרים שבדפוס, ובראש כולם, שני חיבורים הכתובים בכתב ידו של הרמב"ם עצמו: פירושיו למשנה, לסדר נשים וסדר מועד.   
 
לרבים התודה והברכה על בחירת המוצגים, הטיפול בהם ושימורם, הקמת התערוכה ועיצובה, כתיבת הקטלוג והדפסתו. כאן לא נוכל למנות בשם אלא מעטים: היוזם, האוצר ועורך הקטלוג הוא ד"ר אברהם דוד, מן המכון לתצלומי כתבי-יד עבריים שבבית הספרים הלאומי. יחד עמו טרחו אנשי המכון האחרים ובראשם המנהל מר בנימין ריצ'לר. בבחירת המוצגים נטלו חלק אנשי מחלקת כתבי-יד וארכיונים בראשות רבקה פלסר ובעצתו של רפאל וייזר; אורלי סגל עיצבה את התערוכה בטעם רב; אנשי מחלקת השימור והשיקום בראשות אילנה קסלר שקדו על הכנת המוצגים יחד עם עפרה ליברמן, האחראית על אוסף הספרים הנדירים ועוזריה ועם מנהל המחסנים שלמה גולדברג. תומר קורן, אורלי סימון ואירינה אסוויאן ממחלקת המחשוב הכינו את תצלומי המוצגים, רחל גרינפלד ורוזלינד דיוק תרגמו לאנגלית. משה פינחס-פיני עיצב את הקטלוג והביאו לדפוס, סייעו בעצה ובידע פרופ' מנחם בן ששון ופרופ' שמואל קוטק, שניהם מן האוניברסיטה העברית וד"ר יוחנן כהן-ישר מירושלים. מהנהלת בית הספרים סייעו בתכנון ובמעשה אליזבט פרידמן, רוזלינד דיוק, אלחנן אדלר ודיאנה גליקסמן.   
 
התערוכה לא הייתה רואה אור ללא עזרתם הנדיבה של תורם בעילום שם, ידיד נאמן של בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, בנק EFG מלונדון וקרן מנפרד ואן ליהמן מניו-יורק. יבואו כולם על הברכה.   
 
פרופ' יורם צפריר
 
מנהל בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי