"בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת: לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם".(ויקרא כג מב-מג)

 

ספרים רבים נדפסו על דיני בניית הסוכה, הישיבה בה, מעלות הסוכה, כוונות הישיבה בסוכה, סדר האושפזין, קישוט, נוי הסוכה ועוד.

 

"וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים". (ויקרא כג מ) 

 

הדגש על ההדר והיופי של ארבעת המינים הוביל לפרסום ספרים רבים על דקדוקי ההדר וההלכות הקשורות לכל אחד מהמינים. על פי המדרש, מסמל כל אחד מארבעת המינים קבוצה אחרת בעם: "פרי עץ הדר –  אלו ישראל. מה אתרוג, יש בו טעם ויש בו ריח – כך ישראל, יש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים. כפות תמרים –אלו ישראל. מה התמרה, יש בה טעם ואין בה ריח – כך יש בישראל שיש בהם תורה ואין מעשים טובים. הדס – יש בו ריח ואין בו טעם. אלו ישראל, שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה. ערבה – אין בה טעם ולא ריח אלו בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים", (ויקרא רבה ל יב)

 

סמליות זו מתבטאת בספרי דרשות רבים לחג הסוכות על מעלת אחדות העם. 

 

"חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ. וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ" (דברים טז יג)

המאפיין הבולט ביותר לשמחה בחג הם חגיגות שמחת בית השואבה, הנעשות כזכר לשמחת בית השואבה שנחוגה בבית המקדש בחג הסוכות: "אמרו כל מי שלא ראה שמחת בית השאובה לא ראה שמחה מימיו" (מסכת סוכה פרק ה משנה א)

 

נהוג להקיף בכל יום של חג הסוכות את בימת בית הכנסת ולומר את תפילת ההושענות. ביום הושענא רבא נוהגים להקיף את הבימה שבע פעמים. גם כאן המנהג הינו זכר להקפת המזבח ואמירת בקשת "הושע-נא" שנאמרה במקדש:

"מצות ערבה כיצד: מקום היה למטה מירושלים, ונקרא מוצא; יורדין לשם ומלקטין משם מורבייות של ערבה, ובאים וזוקפין אותן על צידי המזבח, וראשיהם כפופים על גבי המזבח. תקעו והריעו ותקעו. בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת, ואומרין, "אנא ה', הושיעה נא, אנא ה', הושיעה נא"; רבי יהודה אומר, אני והוא הושיעה נא, אני והוא הושיעה נא. אותו היום, מקיפין את המזבח שבע פעמים" (מסכת סוכה פרק ד משנה ה)

 

בליל הושענא רבה (היום השביעי של חג הסוכות) נהגו בקהילות רבות לערוך "תיקון ליל הושענא רבה".

 

שמחת תורה הנחוג למחרת הסוכות בכ"ב בתשרי (שמיני עצרת), לכבוד השלמת הסבב השנתי של קריאת חמשת חומשי התורה, מאופיין בעיקר בהקפות, מנהג שהחל ככל הנראה באשכנז במאה השש עשרה והתפשט לכל קהילות ישראל, בהן מוציאים את כל ספרי התורה מארון הקודש ומקיפים את הבימה מספר פעמים בשירה ובריקודים. לצד סידורי סדר ההקפות נשתמרו בספרייה פרטים ליטורגיים שנלוו להקפות אלו, דגלי שמחת תורה מעוטרים וספרי תורה קטנים אותם נושאים הילדים בשעת ההקפות ועוד. במוצאי שמחת תורה נהוגות במקומות רבים ברחבי הארץ לחגוג "הקפות שניות", כאות סולידריות עם קהילות הגולה. קיומן של ההקפות השניות במוצאי החג מאפשר לחוג אותן לצלילי תזמורות. הקלטות של הקפות שונות בקרב עדות ישראל השונות מצויות בארכיון הצליל של הספרייה הלאומית.