כניסה עם גוגל
כניסה עם פייסבוק
המסע הלילי של הנביא מוחמד ועלייתו השמימה
הסורה ה-17 בקוראן נפתחת בפסוק המשבח את אלוהים "המסיע את עבדו בלילה מן המסגד הקדוש אל המסגד הקיצון [...] למען נראה לו את אותותינו." תיאור תמציתי זה שימש קרקע פורה לפרשנות, ופרשנים מוקדמים פיתחו אותו לכדי סיפור בעל משמעויות קוסמולוגיות ורוחניות כבירות: בליל ה-27 בחודש השביעי בלוח השנה המוסלמי (רג'ב), בשנת 621 לספירה, רכב הנביא מוחמד על גבי בהמה פלאית מעופפת דמוית סוס, הקרויה אל-בֻּראק, כל הדרך ממכה ל"מסגד הקיצון" (מסגד אל-אקצא) בירושלים, שם עמד בעבר בית המקדש. משם, המריא הנביא מוחמד לרקיע השביעי כדי לחזות באלוהים. לפי פרשנים אחדים, מסע זה לא נפרש על פני לילה שלם אלא התרחש מחוץ לזמן, ברגע אחד ויחיד.
אף על פי שהסורה ה-17 קשורה באופן המפורש ביותר לסיפור זה, פרשנים מוצאים התייחסויות למסעו השמיימי של הנביא במקומות אחרים בקוראן, למשל בהתגלות "אצל הלוטוס אשר בקצה המרום; שם הוא גן המסתור" (סורה 53: 15-14) וכן בתיאור "שליח נכבד" העומד לפני האלוהים "בעל הכס" (סורה 81: 25-19).
חשיבותה של ירושלים, כעיר השלישית הקדושה ביותר באסלאם, קשורה בקשר הדוק לסיפור זה. למעשה, במשך תקופה מסוימת נהגו המוסלמים המוקדמים לכוון את תפילותיהם לכיוון ירושלים. עובדה זו, נוסף לתיאורי המפגשים השמיימיים שערך הנביא מוחמד עם נביאים שקדמו לו, לרבות משה, ישו, דוד, שלמה, חנוך ואברהם, ממחישים את הקשר ההדוק בין האסלאם למסורות היהודיות והנוצריות.
מסעו הלילי של הנביא מוחמד (אל-אִסְרַאא') ועלייתו השמיימה (אל-מִעְרַאג') מתואר בפירוט בחדית' - אוסף הלכות וסיפורים אודות הנביא. גרסאות מאוחרות אלה שמות דגש על המסע הלילי כנקודת מפנה בחייו של הנביא מוחמד. עבור מיסטיקנים סופים בפרט, סיפור זה נקרא כמודל להארה רוחנית. העלייה השמיימה ממלאת תפקיד מרכזי גם במסורות המיסטיות והפואטיות הפרסיות. הפילוסוף הפרסי אבן סינא (1037-980 לערך) חיבר את "ספר העלייה לשמיים" (ִִמִעְרַאג'-נַאמֵה), חיבור שאבד במרוצת השנים. בנוסף, עיבודים פואטיים של הסיפור חוברו על ידי עומר ח'יאם (1131-1048 לערך), ח'אקאני (1199-1120 לערך), נִזַאמי גַנְגַ'אוי (1209-1141 לערך) ואחרים.
כחודש לפני חודש הרמדאן, מוסלמים רבים מציינים את אל-אִסְרַאא' ואל-מִעְרַאג' בחגיגות הכוללות תפילות ליליות וקריאה בקוראן ובגרסאות מאוחרות יותר של הסיפור. מאחר ומדובר בחג שאינו קאנוני, דרכי ציונו משתנות ממקום למקום: יש העורכים סעודה, אחרים דווקא צמים, בעוד במקומות אחדים המאורע כלל אינו מצוין באופן רשמי.
