תמונות חיים
טשרניחובסקי מרבה לצייר תמונות מחיי היומיום של היהודים בתחום המושב. כשהוא מתרפק על זיכרונות, הוא מצייר חיים אורגניים: יהודים וגויים, טבע וחיי בית:
"כאבקות שלג הצח נתחבו בנקבי הנפה
גרגרי הקמח וכה נחו על פני כל המערוך,
גרגר של אבק על גרגר. והלך המצע וגדל,
מבריק ומבהיק וצח, כשלג הראשון היורד,
ונושק את אדמת הסתיו: שאו שלום מאת שר של חורף!"
אותה אידיליה נפתחת בשורות המציגות את הארץ שבה מתרחשים הדברים, כשהנוף והיהודים ומחזור השנה ופעולות הבית, כולם חלק אורגני ממציאות חיים.
"אכן בקר, שאין דגמתו ברבים, אז היה
וראשון בחדשי האביב, הנאוה על שדמות אוקרינה..."
היהודים החיים ליד הרוסים והאוקראינים ולמעשה חיים איתם במובנים רבים, מנהלים את אורח החיים המסורתי, והמגעים שלהם עם הסביבה אינם פשוטים, ועם זאת יש בהם רגעים אנושיים נוגעים ללב. כך למשל ב"
ברית מילה", העגלון הגוי חומד לצון עם הילדים היהודים, ואולי מאיים עליהם:
"חומד לו לצון מיכילה עם ילדי העברים, מהתל:
'הנני אליכם הז'ידקים!' ומרים את שוטו כמצליף."
אך בסיומה של האידיליה אינו נותיר ספק: החיים חזקים יותר, וכל הדמויות אנושיות באותה המידה, כולן חלק מהטבע, ממחזור החיים:
"פסק מיכילה את שירו, ואופני עגלה מקשקשים
קשקוש עליז וחי, כי באו עד קצה ביליבירקה.
ואורות הבתים מלבבים, נשקפים מתוך שמשות קטנות,
קורצים עיניים לבא בחבה יתרה וברכות;
וכלבי הרחובות מזדרזים ורצים לפניהם ואחריהם,
ממלאים חלל האוויר בנביעות עליזות וקול ששון".
לא פעם מתאר טשרניחובסקי את החיים היהודיים כשלעצמם, בתיאור אנושי, פנים-יהודי, מלא הזדהות וחום ללא תנאי:
"ופלגי אור נשפכים על
כל פנה, ואם עזובה,
מפנס ניר, ממנורת בדיל,
מתוך כל חרסית נקובה.
וקול אומר: 'קום, החזן, קרא!'
וגדוד הנערים הנה בא –
יהודים קטנים, נאים"
חיים אורגניים, שלמים, מוצגים במבט עשיר, חושני ורוחני כאחד, באידיליה "
חתונתה של אלקה". שטשרניחובסקי מקדים לה הסבר ואומר שהוא כתב את היצירה על סמך זכרונות ילדות. האידיליה
נפתחת בשורות הבאות:
"ערב היום ור' מרדכי הסוחר בתבואה בפודובקה
יושב על כבש-הבית, שנמשח זה-עתה טיט לבן
ועוד צנוע בחרוזות של פלפל מאדים-ארגמן,
תלויות כנגד החמה לימות-סתיו יבואו, מכולת
ביחס עם דלעות זהבהבות, שתבנית הנבל להנה"
ואולם החיים היהודיים בתחום המושב אינם נקיים מצללים, וטשרניחובסקי אינו נמנע מלשקף זאת בשיריו:
"עוד נאזין הקולות... ובאחרית הדורות
מערפלי מאות בשנים
הכנור יעירו אנחות רק מרות,
בקינה נמירה הרננים,
ועד סוף אלפי שנים כמים ניגרות
אך תאבל נפש הבנים"
טשרניחובסקי שואב מחומרי חייו ואומר לנו כי לא תמיד הקושי בחייו של יהודי מקורו בגויים, וכי לעתים קל יותר להיות בין נוכרים, לפחות במידה מסוימת:
"היו בני-'פוני' מניני ה'סטרלצים', משיירי גרזן
פטר הגדול ופליטיו, או אלה ואלה – חיילים
מן הדיביזיות שלקו במימי אגמי-מזורים.
אלה ואלה מאד חבבו את רופאם שחור התלתלים,
אך לא בני-עמי, לא הם! חוץ מבני כפרי הטובים,
בני מליטופול העיר וגם מחברי 'ההתסדרות'.
אפס – היו מעטים, ורובם, ה'גויים' הם דים
בשבע מצוות בני-נח, וקפחו צרורות פקעותי".
הקיום היהודי ספוג הדי עבר, והזיכרון נוטה לשוב ולהתממש גם בהווה, עד כי במובנים רבים קולם של הדורות הוא קולה של קינה ארוכת-ימים שמהדהדת גם בהווה. והדברים מגיעים לכלל קריאה לנקמה על הרוגי פוגרומים:
"דמינו ינקמו, ינקמו! ורסיס
ארגמן הקודש לא שוא ירטיב ארץ!
אין אוזן סופגת ענות-האלמנה,
אין עין קולטת תמרורי-אנוסה
ומנחם לתינוק גם אין –
ונקמה בארץ עוד ישנה!"
זיכרונות מעבר המתעקש לשוב
אכן, טשרניחובסקי אינו מנתק הווה מעבר ואינו מעביר קו הפרדה בין חיי היהודים ביומיום שהוא מכיר מקרוב ובין משא ההיסטוריה הרובץ עליהם והרוחש סביבם כל העת. פחד איום וסכנה הם מנת חלקם של היהודים החיים בסביבה נוצרית שעוינת אותם ללא קשר לזמן, למקום או לנסיבות. והטרגדיה אורבת תמיד:
_1917.jpg "היהודים החיים בסביבה נוצרית")
"ובחצות הלילה הם באו מתחפשים:
שני אבירי-היחש עם שנים שלישים.
...
"הגד חיש, בן-הכלב, ולא שוא תפטור שפה:
ובת הרב איה היא? בתו אי היפה?
...
"עד שפתחו הקבר עם צליל המגרפה:
על יד הרב מטלת בתו זו היפה"
("בלדות ורמיזא": "בתו היפה של הרב")
אותן כנסיות יפות שמשכו את עינו של הנער שאול טשרניחובסקי, בתי היראה שהוא ביקר בהם יחד עם משפחתו לרגל אירועים של השנים הנוצרים, הן גם אתרים של טראומות שהיהודים נושאים את זכרן מזה מאות שנים:
"בכנסיה – שם ירקה בצלוב
אם הבנות, ורגלי הבנות
כי 'נתקעו' מעבור 'על מפתן'
בית-הטבילה לטהר ב'צחנה'
תכף שמטון אל גב המדרגות,
וחנוקות-דרוסות-טרופות
במדרגות התגלגלו שלש גופות.
במאכלת-חזיר של קצב
כרע האב, מתעלף בדמיו"
("הרוגי טירמוניא")
מתחום המושב ועד אשכנז, היהודים ידעו רדיפות, פרקים של זוועה והרג, שהותירו חותם בזיכרון הדורות. הגורל היהודי ראה בחזרתם של פרקים טראומתיים, ואין להתפלא על כך שהמשורר מגיב לידיעות הראשונות על השואה המתחוללת באירופה בשירים שמתייחסים לפוגרומים ורדיפות בימי הביניים וראשית העת החדשה. ביצירה הענפה של טשרניחובסקי שזורות התייחסויות לצדדים הטראומתיים של חיי היהודים באירופה גם ללא קשר לרגע היסטורי מסוים. הדרמה של ברוך ממגנצא, אולי הדמות המפורסמת ביותר בקטלוג היהודים הנרדפים של טשרניחובסקי, מייצגת יהודים מדורות רבים: מימי מסעות הצלב ועד לשואה, שלא הסתיימה אלא שנתיים לאחר מות המשורר.
"אני האיש, אני האב,
ששחט בנותיו, ולא שב
סכינו אחור, טרם דם
כסהו, מעלה אד חם!
...
"כי, אויה, לא יכולתי שאת
את מר גורלי: אותן תת
בידי הצר, בידי העם
השואף תמיד אך לדם;
להיותן שוכחות בית הצר
את-כל-קדשי ואת היקר,
נתתי מחירם נהרות דם,
והדור הילוד להן קם
בהמון חוגג ובקול רם
ורואה, עוטה רקמות שש,
בצלות יהודים על האש"
