המשורר בארץ-ישראל: אכזבה, מציאות והתעלות רוח
המפגש הראשון: הלם ואכזבה
טשרניחובסקי עלה לארץ ישראל בשנת 1931 וחי בה עד מותו בשנת 1943. המפגש הראשון עם הארץ לא היה קל. טעון בנופי ילדות, בנופים של גרמניה, רוסיה, אוקראינה ויוון העתיקה, מלא בתמונות ובנופים של ימי קדם בכלל ושל התנ"ך בפרט, הארץ הטרשית, המסוכסכת והמאובקת לא הייתה לו קלה בימים הראשונים לשהותו בה. לאחר תקופה מסוימת של שתיקה, הוא מתחיל להגיב למפגש בשירים:
"הוי, ארצי! מולדתי!
הר-טרשים קרח.
...
ארץ! ארץ-מורשה!
דקל רב-כפים.
גדר-קו-צבר רשע.
נחת כְּמַהּ המים.
...
ארץ-נחלת מדבר-סין!
קסם כוכבי לכת.
הבל-זעם החמסין,
מלונה בשלכת.
כרם-גפן נים-לא-נים.
גם ירושלים, משאת הנפש, הבירה הקדומה, מתגלה למשורר והיא אחרת לגמרי ממה שהוא קיווה לו. הוא כותב את "בשעה של קדרות", בשנת 1932, בירושלים:
"הנה הנך, ציון, על חרבות קדשיך
ובהוד זה חרבנך הגא!
איך, חלומי, הנהדר, הקוסם?
חלום חלומותי איה?
...
הוי ציון! הוי ציון! אך סלעים וטרשים,
ושממה ללא יער וגן!"
המשורר מגיב למציאות
לאחר ההלם הראשוני ותקופת השתיקה, טשרניחובסקי מתחיל להתוודע להתרחשויות בארץ-שראל
ולהגיב למציאות הממשית בה. מראות הארץ ומצבה החברתי-פוליטי משתלבים בשירים שהוא כותב בתקופתו הראשונה בארץ-ישראל:
"מושבה נחה בעמק,
נם כפר ערבי,
על ראשי מרום באפל
מציץ כוכבי". ("שירת שומר")
ואין מדובר רק בתיאור של התרשמות חיצונית. טשרניחובסקי מביע היטב את המתח השורר בין הקהילות בארץ:
"מעדר מכיר, מעדר דובר,
מעדר כבד-פה וכבד-פלד.
אומר הילד:
-מה פה אתה עמד, אבי?
'פה המשמרת.'
-ומי עובד שם בפרדס?
'שם? – יריבי." ("במשמרת")
מורכבות הקיום בארץ-ישראל, בין בנייה ותקווה, תקומה וקרבנות, משתקפת בשיר כמו "
בו במעדר", שבו נשמעים קולות הבנייה המואצת, ההיאחזות בקרקע, וגם מתמקד המבט על המחיר הנגבה:
"בו במעדר בו עסית כפיך,
קשי היבלת וספחת בעור,
הן בפלג תעלות לעציך,
הן בצאת לנכש, לעקר
...
בו במעדר גם כרינו הקבר,
חרש חצבנו בנין עדי-עד,
בבית עולמנו – נשקף לכל עבר...
דמע? אין דמע, לא רעדה יד.
...
בו במעדר חפירות העמקנו,
גדר קבוץ שעלה על קרקע,
סע התיז ניצוצות כי נזעקנו,
נאנחה אדמה למכה."
ארץ-ישראל ממלאת את הלב
ראשית, מדובר במפגש עם הנוף, נוף הארץ, מפגש פיזי. דוגמה לכך היא השיר "רוחות של אמברים", שכולו פועם בטבע הארץ, המעוררים את חושיו של המשורר:
"רוחות של אמברים עמוסות חם-דגן
עם ריח נשבת ורטב הגן,
רוחות סופי-קיץ, עונת העמל,
חטה מבשלת ועשב קמל!"
המפגש הפיזי עם הארץ נושא ממד רוחני והיסטורי, והוא גם אירוע של עשייה עכשווית. בשיר העוסק בנטיעות ט"ו בשבט, שבו נטיעת האילן היא סמן לאהבת הארץ:
"אשר בך לא נטע אילן
ולא שלח בו מי-סילון,
לא הישיר מענית, -
הוא לא אהב אותך, ארצי,
לא אהבך! לא, לא!"
ובשיר "
רוצה את לשמוע" נקשרים הנוף והמקום הפיזי עם זיכרון קדום, עם שכבות של תודעה וזהות לאומית:
"רוצה את לשמע השיר אשר שר
אז היער אפרים בהר ואפר?
והוא אז נטוש ותופס הרמה,
אוכל באדם ומצר לקמה,
מאפיל על הרכס, קשור והדוק
...
רוצה את לשמע השיר אשר שר
אז יער אפרים, כשעלו בהר
בני דור-המדבר לברא את עצו
ברמח קשה, בגרזנו וחצו,
חלקת מחוקק בשעלו כי מדד
..."
הטבע עצמו ושכבות הזיכרון הגלומות בו ומשתקפות ממנו מצוירים כולם ביד אמן רגישה ועדינה ב"
שירת היקרנדה":
"ומי יודע חלומם
חלמו על פרשת
צל דמיונותיהם, הנם
בערפל נמוג לאט,
כערפל דק של לילך
היקרנדה?
...
ולה? מה לה לאדמה
ולחיים סביב?
תתגל עם סוף-סתיו, קמה
רמה תלבש עם בא אביב,
וברמה לילך – תכל
של יקרנדה".
ואילו ב"
עיט עיט על הריך" הטבע והחיים ממלאים את לבו של המשורר, ביפעת הוד ואכזריות של הטבע, בכוחות הבסיסיים של החיים הפיזיים. הפלא של המפגש, רגע ההתגלות של העיט בשמיים, ואחריו תיאור של יופי טהור:
"עיט! עיט על הריך, עיט על הריך עף!
אט וקל, - נדמה כאילו רגע – אינו אלא צף,
צף-מפליג בים של תכלת, ער לרנן גיל בלב
השמים – הרקיע, חג אלם באור צורב".
