נוף יצירתו של שאול טשרניחובסקי

תבניות נוף יצירתו

שאול טשרניחובסקי היה בן-בית בתרבויות רבות. הוא שלט בשפות עתיקות ומודרניות וחייו הוליכוהו למחוזות רבים. המרחבים של טשרניחובסקי היו מרחבים של מקום ומרחבים של זמן. הוא היה בן התרבות הרוסית, וגם יהודי בכל הווייתו, הכיר מקרוב עמים שחיו במרחב הרוסי וגם התוודע עיונית ומעשית לתרבויות רבות מחוץ למרחב הסלבי. בנוסף לכך, נמשך טשרניחובסקי למיתוסים באשר הם. הוא הרבה להביט לאחור, לעומקיה של ראשית ההיסטוריה האנושית במיתוסים ובאפוסים של יוון, של בבל, של איסלנד ושל העמים הגרמאניים. ולא פחות מכך הוא היה ספוג כולו במקרא ובפרקים החשובים והטרגיים של הקיום היהודי באירופה מימי הביניים ועד לעת החדשה. כל המעגלים, המרחבים וזוויות הראייה הללו זוכים כאן להקדמות קצרות שמשובצות בהן מובאות מכתביו של המשורר הגדול.

רוסיה ואוקראינה

רוסיה ואוקראינה: המולדת הסלבית

שאול טשרניחובסקי נולד בתחומי רוסיה הצארית, במה שהוא היום חלק מאוקראינה. השפה הרוסית הייתה שפת ילדותו, והוא קרא בה מגיל צעיר מאוד. במובנים רבים, היה טשרניחובסקי אדם רוסי. הוא היה ספוג כולו בנופים ובטבע של ארץ הולדתו. הדבר ניכר אפילו ב"מעין אבטוביוגרפיה", כבר במשפט הראשון:

"אני נולדתי בשנת תרל"ה, י"ט במנחם אב, 20.8.1875, ביום ו' לשבוע, בעשר בבוקר, בכפר הגדול מיכאילובקה...בבית קטן, הרחק מן השוק וכולו טבוע בתוך לפופית מרובת גביעים כחולים ו[ב]צבע יקינטון. אנחנו קראנו לפרחים האלה 'בן פריצים מתפתל'. היו לבית שלושה חלונות מצד אחד, ושני חלונות מצד שני, וחלון אחד בכותל המטבח מצד שלישי. על יד הבית הקטן היה גן, לא גדול, גובל לן שכזה של שכננו".

הנוף של אמא רוסיה

מיד הנוף, תמיד הנוף, נוף הילדות, הטבע שטשרניחובסקי גדל בתוכו והרגיש משחר ילדותו. אכן, "האדם אינו אלא תבנית נוף-מולדתו", וכדאי לקרוא את השיר מראשיתו ולהמשיך לאחר השורה המפורסמת, אולי המפורסמת ביותר מכל מה שטשרניחובסקי כתב:

"האדם אינו אלא קרקע ארץ קטנה,
האדם אינו אלא תבנית נוף-מולדתו,
רק מה-שקלטה אזנו עודה רעננה,
רק מה-שספגה עינו טרם שבעה לראות,
כל אשר פגש במשעולי-טללים ילד
מתלבט, נכשל על כל גוש ועי-אדמה,
בעוד בסתר נפשו ובלא-יודעים ערוך
מזבח, עליו יקטיר מדי יום ביומו
למלכת-השמים, לכוכב ומזלות."
("האדם אינו אלא...")

הטבע הוא מקור הזיקה הראשונית, והוא תמיד נוף של מולדת. ובחייו של טשרניחובסקי, מדובר במולדת הרוסית. משא המולדת, המטען שהיא משרה ומניחה על כתפיו ובלבו של הנער שיהיה משורר אינו רק בחוויה הישירה של היערות, הערבות, הפרחים ובעלי החיים. לא רק הטבע והנוף הפיזיים מעצבים את נפשו של טשרניחובסקי. באותו שיר, בבית השני, אומר לנו המשורר שהקשר עם המולדת שאדם הוא תבנית נופה, הוא עמוק ומשמעותי מעבר לנוף:

"ובאותה פנת-ארץ, אשר בה נולדתי,
במרחב הערבה המכחלת, חולמות
הבמות, במות-קדש, על גב קברי-פלא.
אין איש יודע שופכן, אין יודע מתי
ומי האיש הנם בחיקן שנתו-עולם.
ופסילים לוטים אבקות הרבה הרבה יובלים
מביטים לעבר גבולים אלמים ואפורים,
כאותה הערבה עצמה טרם גשם..."
(שם)

יומיום וקדושה

ואכן, כנסיות, מנזרים ודמויות של קדושים, שהטביעו חותמם בטשרניחובסקי עוד בילדותו, שבים ומופיעים בחייו וביצירתו גם שנים רבות לאחר מכן. גם בפרקי זיכרונותיו של המשורר משנות בגרותו, כשהיה רופא ונסע במחוזות רוסיה ואוקראינה, ניכרת הנוכחות של עולם הקודש הסלבי:

לחצו להגדלה"הנוסע לאורך הדנייפר רואה במקום אחד, מן המקומות היפים ביותר, את הבניינים הנהדרים ואת הגנות אשר מסביב למנזר... וגם המנזר נודע לשם, אף-על-פי שאינו מן העתיקים ביותר. והנה גם ראיה, שאני שמעתי כמה פעמים את שמו של הכומר ושמו של היהודים צורף-הזהב, שבזכות שניהם 'נתגלתה' במקום ההוא 'האם הקדושה' והיה הנס..."
("עִם קדושים")

יומיום וקדושה, ממצאים פיזיים ונסים, חיי מנזר פעילים המשיקים מצדם גם לעולם הרפואה שטשרניחובסקי היה חלק ממנו. הדבר היה כך עוד בילדותו, במיכאילובקה, כפי שהוא מספר בפרקי זיכרונותיו:

"באמצע כיכר השוק עמד בית-היראה, די יפה ודי גדול בשביל כפר... מסביב לו, מצד אחד, בנו בשורה אחת את החנויות, מצד שני – מול ביתנו – היה מקום לשוק התדיר: פעמיים בשבוע המה מאדם רב... ומאות של כפריות זקנות וצעירות יושבות על הארץ, כל אחת מוכרת מה שהביאה...זה היה מחזה מלא חיים ותנועה וצבעים, בני אדם וחיות ועופות. ישבו קבצנים, שרים שירי הגיון דתיים, ועיוורים פורטים על פי הבנדורה ועל הקובזה... לכנסייה היינו באים לראות בחתונות או לתפילות ההשכבה והלוויות. אותי עניינו התמונות על גבי השערים: זה שפנה כלפינו, אלוהי צבאות מרחף על פני תהום ומלאכים סביב לו..."
("מעין אבטוביוגרפיה")

רוסיה ההיסטורית רבת העמים

החיבור לרוסיה ההיסטורית, לרוסיה הגדולה והנאדרת מאפשר לטשרניחובסקי לתרגם את השירה האפית הרוסית "משא מלחמת איגור" ולהשמיע אותה בכלי עברי מובהק, אפי לא פחות, וכולו מלא תחושה של משורר שמתרגם מתוך תחושה אמיתית של המקור, על כל משמעותו השירית והתרבותית, כרוסי המתרגם לעברית:

"הבה, אחי ונתחילה
הסיפור מימות ולדימיר
העתיק, אך נסימנו
בימי-איגור בן-דורנו,
שעדד שכלו בעוצם,
ולבב חדד באומץ,
רוח מלחמה מלאהו,
וגדודיו גיבורי-חיל,
וינחם בשדה-פולובוצים,
כי עלה בעד ארץ רוסיה".

לחצו להגדלהכמי שנושא בתוכו את כל מורכבותה של הזהות הרוסית, טשרניחובסקי מתייחס לתרבויות המיעוטים החיים בתחומי רוסיה לצד זיקתו הברורה לאושיות התרבות הרוסית. כך הוא מתרגם משירת פושקין, מתייחס לעולם הקדושים הפרבוסלבים, מגלה בקיאות והבנה אינטימית באורחות החיים של בני העם הרוסי. טשרניחובסקי גדל בסביבה מעורבת: יהודים, יוונים, טטרים, אוקראינים ורוסים ישבו באזור הולדתו. עם השנים הוא בא במגע עם מיעוטים סלביים אחרים וגם עם בני עמים אחרים ברוסיה הצארית. כך למשל הוא מתרגם מתוך האפוס הלאומי של גאורגיה, "עוטה עור הנמר" מאת שוטא רוסטוולי. ולא פחות מכך הוא מתייחס למורשת התורכית-מוסלמית. וכתמיד, גבורת עבר וסיפורי פלאות, זכרה של גדולה ונוכחות במציאות היומיומית –כולם משמשים יחד לתיאור נתח מזהותה העמוקה של רוסיה כפי שעולה מאחד השירים המתייחסים ליסוד המוסלמי-תורכי ברוסיה:

"בכטשיסרי, הנמת? בכטשיסרי, הכי
לא גילו לך הסוד עדן קהל מֻלַיךְ?
בפרוש הליל בהר את קסמיו גם עלייך
חג'י איש פלאי בא ברחוב בשביל, בסחי."
("בכטשיסרי")

רוסיה, אוקראינה, ארץ הטטרים, התערובת האתנית המורכבת של האימפריה הצארית, מיוצגת בנדיבות ביצירתו של טשרניחובסקי. בשירה, בטקסטים שהוא תרגם וגם בפרקי הזיכרונות שלו, אנו פוגשים את כולם. רוסים מכל שכבות העם, בני מיעוטים רבים ושונים מתוארים בדיוק של מי שהכיר אותם מקרוב והתהלך ביניהם בטבעיות, כרוסי, כיהודי, כיליד כפר בדרום מערב האימפריה הצארית, כיוצר רגיש וסקרן בלתי נלאה הרגיש לגווני הגוונים בנוף האנושי העשיר שהוא היה תבניתו.

גרמניה

​בן 24 היה שאול טשרניחובסקי בעת שיצא לראשונה ממולדתו רוסיה, בשנת 1899. הוא נסע לגרמניה ללמוד רפואה באוניברסיטת היידלברג. המשורר הצעיר מצא את עצמו בעיר אוניברסיטאית קטנה, שקטה וגם תוססת, שהציעה לו מפגש עשיר עם גרמניה של אותם ימים, עם התרבות הגרמנית ועם הנופים שביסודה של אותה תרבות.

מפגש עם הטבע הגרמני

טירת היילדברג והגנים הסובבים. איור מהמאה ה-17טשרניחובסקי נשאב אל הנוף והטבע שסביבו. היידלברג הציעה לו יערות עתיקים ומראות עוצרי נשימה. הוא הרבה לטייל באזור, מגלה פינות נסתרות, מטפס לנקודות תצפית, פוגש את הטבע על כל גילוייו, בלילות ירח בהירים, בימי סערה, בפריחה אביבית ובימי קיץ צבעוניים. עצים, הרים, עמקים, ציפורים ובעלי חיים. והכל ממלא את לבו של האיש הצעיר, הסטודנט לרפואה שהוא כבר משורר עברי פורה, שהטבע עתיד לתפוס מקום מרכזי ביצירתו. טשרניחובסקי פוגש את הטבע בגרמניה לא רק במובן הפיזי אלא גם במובן הרוחני. היער הוא מקום משכנם של גיבורי האגדות והכוחות הקמאיים, הזירה לדרמות הקדומות ביותר של האדם:

"ויהי היער ער, ואהיה מקשיב אני ---
אין גם אחד בא – והוaא מבני הנפילים
גבורי-האשון, ובידו עץ חניתו,
בא דולק אחרי תאו ורודף ראם בן-יומו
בין שירי-יערי-עד?..." ("הרהורי ערב")

"לילה בן-חורים ולו הוד יפעת-פראים,
נאוה כבקדמת היצירה – ובטרם
יהיה למאור החשמל בזרם" ("Nocturno")

המשורר סופג מהרומנטיקה הגרמנית

בהיידלברג טשרניחובסקי מרבה לקרוא בכתבי משוררים גרמנים כמו גתה, הלדרלין ואחרים. הוא סופג את תפיסת הטבע של הרומנטיקה הגרמנית ומפתח ראיית עולם פנתאיסטית. הטבע הוא לא רק מקום מושבם של האלים הקדמונים, אלא שהוא עצמו מכיל אותם כיסודות חומריים ורוחניים. הטבע הוא האלים באשר הם, והכול נגוע באלוהותם. כך מול היער, בשיר "Nocturno":

"לרוות רגשי לחיים ירעבו,
למצות ים תוגה על גליו ונטפיו,
לחג בסער החשק ורשפיו
לכיר את שגיון-האון ושכרונו,
לחזות בסוד אלים ובכל הדר-גאונו."

גרמניה הייתה גם הארץ שבה המשורר הצעיר חווה קשרי אהבה, סערות של נעורים וגם קשרים רציניים. חוויותיו היו בסיס לשירי אהבה שיש בהם יותר מסימן להשפעתה של הרומנטיקה הגרמנית.

"וראשך פז על שכמי ישקוט,
וידי תומכה חזך-חן;
ואני נשבע, כי אאהבך,
נשבע – ואמנם דברי כן". ("לֶנְכֶן")

"את מי אוהב? – 'בת האופה'!
לא, כי אחמוד המעדנים
ואם ללבי אתה צופה
מה לי לעג השאננים?" ("את מי אֹהב?")

"הנה הנם מבצריך"
השנים בהיידלברג מזמנות לטשרניחובסקי גם מפגש עם הנוכחות הפיזית של ימי הביניים המנקדים את נופה של הארץ. סימנים של גדולה מיתית וגם ממשית מתגלים לו בארמון מימי הביניים, והוא נוגע בשרידיו, חזקים ומוצקים כפי שהיו:
טירת היילדברג. ציור של קרל פיליפ הור מ-1815
"שור, הנה הנם מבצריך, דור גאה,
משפחת הברזל, דור נערץ, גדל-דעה,
השם צורים קנו ומכון-רבצו רכסים
ונשקף משמיו על בית-הננסים!
באבני-עד שמך, שם-עד, על אדמות,
דור גדול באמונה וכביר באשמות!"

בהיידלברג, בגרמניה, כותב המשורר את הפואמה "ברוך ממגנצא", המעלה את ימי הביניים מצדם היהודי, ובעיקר את ימי הרדיפות ומעשי הטבח שנעשו ביהודים במאה ה-12. טשרניחובסקי, בדקות אבחנה וביכולת חדירה עמוקה מצייר תמונה רחבת-מבט המוליכה אותנו מהרדיפות נגד הקהילה היהודית, דרך הדרמה האישית של ברוך, אשתו ובנותיו, ועד לנקמה של היהודי הנתון על סף טירוף הדעת. מיתוס וגדולה, עצמה והתפרצות של תשוקת הרס ותאוות נקם. גרמניה של טבע ואהבה, של לב עולה על גדותיו, היא גם גרמניה של סלע ופלדה, של אש וגבורה, וגם במה לטרגדיה יהודית עוד בימי הביניים.

ארץ ישראל

המשורר בארץ-ישראל: אכזבה, מציאות והתעלות רוח

המפגש הראשון: הלם ואכזבה

טשרניחובסקי עלה לארץ ישראל בשנת 1931 וחי בה עד מותו בשנת 1943. המפגש הראשון עם הארץ לא היה קל. טעון בנופי ילדות, בנופים של גרמניה, רוסיה, אוקראינה ויוון העתיקה, מלא בתמונות ובנופים של ימי קדם בכלל ושל התנ"ך בפרט, הארץ הטרשית, המסוכסכת והמאובקת לא הייתה לו קלה בימים הראשונים לשהותו בה. לאחר תקופה מסוימת של שתיקה, הוא מתחיל להגיב למפגש בשירים:

"הוי, ארצי! מולדתי!
הר-טרשים קרח.
...
ארץ! ארץ-מורשה!
דקל רב-כפים.
גדר-קו-צבר רשע.
נחת כְּמַהּ המים.
...
ארץ-נחלת מדבר-סין!
קסם כוכבי לכת.
הבל-זעם החמסין,
מלונה בשלכת.
כרם-גפן נים-לא-נים.
תל חרבה נחרשת." ("הוי ארצי, מולדתי!")

גם ירושלים, משאת הנפש, הבירה הקדומה, מתגלה למשורר והיא אחרת לגמרי ממה שהוא קיווה לו. הוא כותב את "בשעה של קדרות", בשנת 1932, בירושלים:

"הנה הנך, ציון, על חרבות קדשיך
ובהוד זה חרבנך הגא!
איך, חלומי, הנהדר, הקוסם?
חלום חלומותי איה?
...
הוי ציון! הוי ציון! אך סלעים וטרשים,
ושממה ללא יער וגן!"

המשורר מגיב למציאות

לאחר ההלם הראשוני ותקופת השתיקה, טשרניחובסקי מתחיל להתוודע להתרחשויות בארץ-שראל ולהגיב למציאות הממשית בה. מראות הארץ ומצבה החברתי-פוליטי משתלבים בשירים שהוא כותב בתקופתו הראשונה בארץ-ישראל:

"מושבה נחה בעמק,
נם כפר ערבי,
על ראשי מרום באפל
מציץ כוכבי". ("שירת שומר")

ואין מדובר רק בתיאור של התרשמות חיצונית. טשרניחובסקי מביע היטב את המתח השורר בין הקהילות בארץ:

"מעדר מכיר, מעדר דובר,
מעדר כבד-פה וכבד-פלד.
אומר הילד:
-מה פה אתה עמד, אבי?
'פה המשמרת.'
-ומי עובד שם בפרדס?
'שם? – יריבי." ("במשמרת")

מורכבות הקיום בארץ-ישראל, בין בנייה ותקווה, תקומה וקרבנות, משתקפת בשיר כמו "בו במעדר", שבו נשמעים קולות הבנייה המואצת, ההיאחזות בקרקע, וגם מתמקד המבט על המחיר הנגבה:

"בו במעדר בו עסית כפיך,
קשי היבלת וספחת בעור,
הן בפלג תעלות לעציך,
הן בצאת לנכש, לעקר
...
בו במעדר גם כרינו הקבר,
חרש חצבנו בנין עדי-עד,
בבית עולמנו – נשקף לכל עבר...
דמע? אין דמע, לא רעדה יד.
...
בו במעדר חפירות העמקנו,
גדר קבוץ שעלה על קרקע,
סע התיז ניצוצות כי נזעקנו,
נאנחה אדמה למכה."

ארץ-ישראל ממלאת את הלב

ראשית, מדובר במפגש עם הנוף, נוף הארץ, מפגש פיזי. דוגמה לכך היא השיר "רוחות של אמברים", שכולו פועם בטבע הארץ, המעוררים את חושיו של המשורר:

"רוחות של אמברים עמוסות חם-דגן
עם ריח נשבת ורטב הגן,
רוחות סופי-קיץ, עונת העמל,
חטה מבשלת ועשב קמל!"

המפגש הפיזי עם הארץ נושא ממד רוחני והיסטורי, והוא גם אירוע של עשייה עכשווית. בשיר העוסק בנטיעות ט"ו בשבט, שבו נטיעת האילן היא סמן לאהבת הארץ:

"אשר בך לא נטע אילן
ולא שלח בו מי-סילון,
לא הישיר מענית, -
הוא לא אהב אותך, ארצי,
לא אהבך! לא, לא!"

ובשיר "רוצה את לשמוע" נקשרים הנוף והמקום הפיזי עם זיכרון קדום, עם שכבות של תודעה וזהות לאומית:

"רוצה את לשמע השיר אשר שר
אז היער אפרים בהר ואפר?
והוא אז נטוש ותופס הרמה,
אוכל באדם ומצר לקמה,
מאפיל על הרכס, קשור והדוק

...

רוצה את לשמע השיר אשר שר
אז יער אפרים, כשעלו בהר
בני דור-המדבר לברא את עצו
ברמח קשה, בגרזנו וחצו,
חלקת מחוקק בשעלו כי מדד
..."

הטבע עצמו ושכבות הזיכרון הגלומות בו ומשתקפות ממנו מצוירים כולם ביד אמן רגישה ועדינה ב"שירת היקרנדה":

"ומי יודע חלומם
חלמו על פרשת
צל דמיונותיהם, הנם
בערפל נמוג לאט,
כערפל דק של לילך
היקרנדה?

...

ולה? מה לה לאדמה
ולחיים סביב?
תתגל עם סוף-סתיו, קמה
רמה תלבש עם בא אביב,
וברמה לילך – תכל
של יקרנדה".

ואילו ב"עיט עיט על הריך" הטבע והחיים ממלאים את לבו של המשורר, ביפעת הוד ואכזריות של הטבע, בכוחות הבסיסיים של החיים הפיזיים. הפלא של המפגש, רגע ההתגלות של העיט בשמיים, ואחריו תיאור של יופי טהור:

"עיט! עיט על הריך, עיט על הריך עף!
אט וקל, - נדמה כאילו רגע – אינו אלא צף,
צף-מפליג בים של תכלת, ער לרנן גיל בלב
השמים – הרקיע, חג אלם באור צורב".

יוון

ארץ האלים

אפולו והמוזות בהר הליקוןיופי, שירה ואמנות: זוהי יוון של שאול טשרניחובסקי. ארץ ממשית שיש לה אלים משלה, והם כבני אדם, אך תמיד גם גדולים ויפים מבני התמותה האנושיים. יוון של אפולו, יוון של הגוף האיתן והרוח החופשית, יוון שמקדשה הוא ראש וראשון למבנה הרוחני והאסתטי של תרבות המערב. ושאול טשרניחובסקי בא בשעריה: "הנני הראשון לשבים אליך" ("לנֹכח פסל אפולו"), כך הוא שר לאפולו. יוון של גוף ונפש וכוחות חיים מתפרצים, ממנה יזרמו כוחות לעורקיו של המשורר המבקש לראות גם בתחייה הרוחנית, החומרית והלאומית של אומתו העתיקה, המאובקת. לכן הוא נמשך לאפולו, האל האוהב את החיים, אפולו שהוא האל המקומי של יוון הארצית. אפולו מייצג עבורו את אלי יוון באשר הם, שעליהם הוא אומר "קרובים לאדם וללבבו, וחפצים באשרו ובגילו" ("דיַנירה").

הערצה ליוון

פסל אפולוההערצה לאלי יוון, המגיעה לכדי סגידה לפסל אפולו בשיר "לנוכח פסל אפולו" – "באתי עדיך, מול פסלך אקודה, פסלך סמל המאור בחיים..." – מתגלגלת בטבעיות לאהבה ליוונים עצמם, עם של בני-אדם קרובים לטבע, אנשים בריאים בגוף ובנפש: "ואנשי הארץ עליזים ונאווים, וכוח במתנם, חכמה וגבורה בם נשקו, ונדמו לאלים גם המה" (שם). הקרבה לטבע, יסוד מרכזי כל-כך בעולמו של טשרניחובסקי, מתגלמת באורח המובהק ביותר בדימוי הכללי של יוון הקלסית, ביוון של הנוף והיין והצמחייה והחגיגה הטבעית והאלים המהלכים בטבע כבני אדם, מלאי תשוקות ודחפים, מלאי עסיס חיים. יוון היא "ארץ הפלאות תהלכנה אלילות עדינות ונאות, עומדות ביופיין לנצח, באביב עולמים תפרחנה, חומדות ומחבבות החיים בסערות חשק ועדניו, מורא היופי של שיש על פניהן ובלבן אש תוקד" (שם). יוון מוצגת גם כתרבות שבה מעמדו של היוצר יכול לעלות אף על מעמדו של אל: "אך יוצר פסל-פלאים זה – אך הוא! – לא כרע... למראה כל הנוי הטהור והאלוהי, לפניו נגלו ויאורו פתאום פני אלוהים, עליהם עולים ביופיים עוד יותר טהורים, יותר אלוהיים..." ("הפסל"). האמן המדגיש את היופי האלוהי.

אלים רלוונטיים

אלא שיוון אינה מספקת לטשרניחובסקי רק אידיאל של יופי וקרבה בין האלים ובני-האדם. מבחינתו, חלק חשוב בכוחם של האלים היוונים הוא בהיותם רלוונטיים לאדם הבודד, לבני-האדם כחברה ולזהות הלאומית של העם היווני לדורותיו ומתוך כך לכל תרבות המערב. תרבות יוון היא עבורו תרבות המושתתת על אלים חיים ועל אפוס בר-קיימא. והוא לומד מן התרבות היוונית ומשלב אותה בנדבכים השונים של תמונת העולם שלו ובמעגלים רחבים והולכים: האישי, החברתי, הלאומי והאנושי, גם בהקשר היהודי-לאומי שמעסיק אותו ברחבי יצירתו. החייאת התרבות העברית, הבאתה לעולם, תתרחש גם באמצעות מבט אל יוון ואל הישגיה הרוחניים.

בניית זהות: תרגום הומרוס

מלחמת טרויהכעשרים וחמש שנה העסיק תרגום האיליאדה והאודיסאה של הומרוס את שאול טשרניחובסקי. זהו פרק הזמן שחלף מראשית התכנית המו"לית והתרבותית ועד לפרסום האודיסאה בתרגומו העברי של טשרניחובסקי. עבודתו של טשרניחובסקי הייתה חלוצית: לא עמד מולו דגם של תרגום לעברית של אפוס קלסי בסדר גודל כזה. וגישתו היא גישה המקרבת בין יוונות ויהדות, כשהמשורר האמן מדמיין את יוון הקדומה ואת העולם העברי-מקראי הקדום כקרובים ודומים מאוד: "יבוא מי שמצוי אצל ספרי יהושע, שופטים ושמואל ויעיד: כלום באמת זר לנו כל-כך עולמו של הומרוס? כלום לא עולמם של כובשי כנען לפניו?" המשורר יצר בתרגומו עוגנים של הקבלה כזאת, במה שהוא בוודאי גם ניסיון להציב את התרבות העברית על יסודות קדמוניים אפיים מקבילים, כחלק מהחייאתה בעת החדשה. הנה כי כן, מה שהחל כהיקסמות אסתטית מבשיל לתפיסה רעיונית: יוון של שאול טשרניחובסקי היא כאן, בתרגומיו, בלשונו, בתפיסותיו. שירה קובעת מציאות אסתטית, תרבותית ולאומית.

מיתולוגיות ואפוסים

שירת החיים, שירת הניצחון

במכתב ליוסף קלוזנר, בחודש יולי 1906, כותב שאול טשרניחובסקי, ביושבו באינטרלאקן שבשווייץ:

"אבל תוכן החיים, מהותם, חידת החיים – היא שירה... ולא שירה סתם היא, כי אם שירת ניצחון... ואני נושא את שירת המנצחים. וכמנצח רוצה אני לעבור בעולם".
שירת חיים וניצחון הנוגעת בתוכן החיים ובמהותם מתממשת במיתולוגיה ובשירה האפית. לכן אין להתפלא על כך שחלק גדול ממפעלו של שאול טשרניחובסקי כמתרגם היה תרגומן של יצירות מיתולוגיות ושל אפוסים מעולמות שהיו קרובים למעגלי חייו ובוודאי קרובים ללבו. בהקדמה לתרגום האפוס הפיני "קלוולה" אומר טשרניחובסקי:

"אין לך אומה בעולם, שאין לה שירי עלילה, כלומר שירים המספרים עלילות ונפלאות, אשר עשו הגיבורים ואנשי השם בימי קדם, ואגדות על דבר אליליהם... עמים אחדים כבר הספיקו לגנוז אגדותיהם בספרים, וידי סופרים ומשוררים טיפלו בהן, והעם מכיר עתה אגדות אלו מתוך הספרים, אך יש עמים שהסיפורים האלה שמורים בפיהם ונמסרים בעל-פה מדור לדור..."
האפוס והמיתולוגיה הם גם יסודות לזהות לאומית, כינוסם והגשתם לקוראים בונים את אומה ומעמידים אותה על רגליה.

"קלוולה" – שירי העלילה של פינלנד

האפוס הפיני שבה את לבו של טשרניחובסקי. השילוב של גבורה ושל טבע פראי הילך עליו קסם: כוח החיים העז, הטרגיות, הניצחונות. בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה הוא ישב בפינלנד, ועסק ברפואה בעודו ממשיך לכתוב שירה ולתרגם. אז החל לעבוד על תרגום של ה"קלוולה", עניין שיעסיק אותו שנים, לפרסום התרגום העברי המלא פרי עטו, בשנת 1930. אגדות גבורה ומיתוסים קדומים, מאבקים בין טוב ורע, סיפורי אהבה והעמדת הטבע על מזגו ותהפוכותיו כגיבור בפני עצמו – כל אלו מעניקים ל"קלוולה" עצמה שכבשה את טשרניחובסקי. אכן, כפי שהוא אומר בהקדמה, ה"קלוולה" היא תוצאה של פעולת איסוף ועריכה בידי חוקר אליאנס לנורט, שהיה איש פולקלור, ובמקרה, כמו טשרניחובסקי, היה גם רופא במקצועו. "אפתח פי בשירה יפה, שירת פלא מני קדם, אם יגישו לי כוס בירה, יתנו לי פת לחם שיפון" – תרגומו של טשרניחובסקי מעביר, כבר בפתיחה, את היופי, את הצליל, את השילוב בין היפה לפלאי הקדום, בין התפעמות הלב והשֹבעת החושים.

ה"אדה" האיסלנדית

אין להתפלא על כך שטשרניחובסקי נמשך לשירי ה"אדה" של איסלנד. מדובר בשירים רחוקים וגם קרובים: רחוקים מפאת ריחוקה של איסלנד וכיוון שהם כונסו במאה ה-13, וגם כיוון שהם נכתבו באיסלנדית, הקשורה לנורבגית העתיקה ולראשית ההיסטוריה הנורדית בכלל. אך הם גם קרובים כיוון שה"אדה" האיסלנדית פותחת את השערים למיתולוגיה הגרמנית הקדומה ולגיבוריה, וכפי שטשרניחובסקי כותב בהקדמה לתרגום: "אין צורך להרבות מלים עד כמה גדול ערכה של זו". הגבורה הקדמונית, הדמויות שהן יסוד של תרבות בת אלפיים שנה ויותר, הנימה האפית מהשורות הראשונות, השילוב בין אלים, בני אדם, טבע ומעשי גבורה והמבנה השירי הנוקשה, העשיר, המתוחכם והפשוט כאחד, שכמעט אפשר לשמוע בו את הלמות הקרב וצחצוח החרבות:

"מדנים בין אחים ומפילים זה את זה,
קשרי דמים מנתקים בני האחיות;
רע ומר בעולם רבה התועבה –
ימות-גרזן, ימות חרב מגנים מתבקעים,
ימות סער, ימות זאב עד תבל שוקעת,
לא יחמול, לא יחוס אדם על משנהו"

המאבקים בטבע, מלחמות האלים, קרבות בני האדם והתשוקות של כל אלו גם יחד. העולם של ה"אדה" האיסלנדית הזמין אליו את טשרניחובסקי, והמשורר נענה לו ברצון ובכישרון.

וגם אצל הסלבים מוצא הוא אפוס ושירה מכוננת

טשרניחובסקי עקבי במשיכה שהוא חש לאפוסים. שני צירים ממלאים תפקיד במשיכה הזאת: הציר השירי והציר הלאומי. דומה שטשרניחובסקי מעוניין בשירה שיש בה העלאה על נס של מעשים הרואיים וגם תיאורי טבע עזים, מאבקים של כוחות היסוד בנפשו של האדם, גבורה לאומית של יחידים יוצאי דופן המובילים את אומתם למקום הרצוי, עלילות קדומות הבונות את זכרונו, אופיו ותודעתו של עם. את אלו הוא מוצא בשפע באפוסים של העמים הסלביים השונים, משירי קוסובו ועד "משא מלחמת איגור". היציאה לקרב, נטילת חלק במאבק, התרומה ההרואית לתולדות העם, כתנאי לכך שהאדם ייחשב בקרב בני עמו לדורות, הם מוטיבים חוזרים ביצירות הללו. תרגומו של טשרניחובסקי לשירי קוסובו מסתיים בבית:

"שמעו זאת גדול וצעיר גם יחד,
איך השביע את עמו אז לזר:
'מי שלא יצא לקרב קוסובו,
לא ידע עם פרי כפים נצח,
לא חיטה מלבנת בשדה-זרע,
גם פרי גפן מוריקה בכרם".

ואילו "משא מלחמת איגור" נפתח בסיבת-הסיבות לשירה האפית שמיד תתחיל לזרום לעינינו ולאוזנינו. האפוס חייב להיות רלוונטי, הוא השירה המקימה עם על רגליו:

"כלום אחי, לא יאה לנו,
שנפתח באמרי-קדם
סיפורי תוגה וצער
על אודות מלחמת איגור,
איגור בנו של סביטוסלבל?
אפס את השיר נעירה
אך בעלילות ימינו,
ולא כְּשיר בוין בָּדָהוּ."

אפוס כמעט בכל מחיר: "שירת היאותה" של לונגפלו

"שירת היאותה", יצירתו הגדולה של המשורר האמריקני ה.וו. לונגפלו (Henry Wadsworth Longfellow), אינה אפוס לאומי מקורי. לונגפלו כתב את היצירה, שראתה אור בשנת 1855, כשיר אפי גדול על אינדיאנים באזור האגמים הגדולים. המחבר אף טען שכל היצירה מתייחסת באורח ישיר לאגדות אינדיאניות מקוריות, אך למעשה, מדובר ביצירה רומנטית שבוודאי אין לראות בה תיעוד של מסורות אפיות מקוריות.

טשרניחובסקי אהב את היצירה עוד בילדותו, כשקרא את שני השירים שלה בתרגום רוסי. "נפשי נקשרה בשיר ושמרתי לו את אהבתי זאת עד שהייתה בידי היכולת לקרוא אותו במקורו. מי יתאר את אשר הרגשתי אז, בקראי אותו כולו!" הרומנטיקה המשלבת תמונות רבות של "פרא אציל", תיאורי הטבע הבתולי, שפע ההרפתקאות, סיפורי האהבה והאגדות הכמו-עתיקות, היו תמהיל שהמשורר הגדול לא היה יכול לעמוד בפניו. באורח מעניין ומשמעותי, השירים, שאינם מחורזים באורח עקבי, כתובים במשקל ברור, הזהה למשקל של שירי האדה האיסלנדיים:

"אז יסיע כל איש-חיל,
מן הכף שאדמו שיניו,
אבן יעשה בה מקטרת,
קנה לה מסוף הנהר,
שבנוצות פארונו,
ואיש לאוהלו יפן ילך".​

יהדות תחום המושב

שאול טשרניחובסקי נולד בכפר מיכאילובקה בשנת 1875. כיום נמצא הכפר, שהיה בינתיים לעיירה, בתחומי של מדינת אוקראינה. במאה ה-19 האזור היה חלק מרוסיה הצארית, מן האזור הדרום-מערבי שלה, ונכלל ב"תחום המושב" שהצאר הגדיר החל בסוף המאה ה-18 ושרק בו הותר ליהודים להתיישב. היהודים חיו בתחום המושב בכפרים ובעיירות, וטשרניחובסקי מרבה לתת לכך מקום ביצירתו. אצל טשרניחובסקי, הקיום היהודי בתחום המושב מוצג באופנים אחדים. זיכרונות ילדות ונעורים מצוירים יחד עם תמונות של אורחות החיים היהודיים וגם חייהם של בני עמים אחרים שישבו באותו אזור. טבע, חיים, פולקלור ומנהגים ממלאים מקום מרכזי ביצירות הנוגעות לחיים בתחום המושב. אלא שבנוסף לכך, טשרניחובסקי מרחיב את מבטו אל העבר ומעמיד תמונות פואטיות עשירות הנוגעות לפרקי עבר גדולים וגם טרגיים בחיי היהודים באזור רוסיה-אוקראינה-פולין וגם מעבר לכך לתחומי גרמניה, החל בימי הביניים ועד לעת החדשה.

תמונות חיים

טשרניחובסקי מרבה לצייר תמונות מחיי היומיום של היהודים בתחום המושב. כשהוא מתרפק על זיכרונות, הוא מצייר חיים אורגניים: יהודים וגויים, טבע וחיי בית:

טבע וחיי בית
"כאבקות שלג הצח נתחבו בנקבי הנפה
גרגרי הקמח וכה נחו על פני כל המערוך,
גרגר של אבק על גרגר. והלך המצע וגדל,
מבריק ומבהיק וצח, כשלג הראשון היורד,
ונושק את אדמת הסתיו: שאו שלום מאת שר של חורף!"
("לביבות")

אותה אידיליה נפתחת בשורות המציגות את הארץ שבה מתרחשים הדברים, כשהנוף והיהודים ומחזור השנה ופעולות הבית, כולם חלק אורגני ממציאות חיים.

"אכן בקר, שאין דגמתו ברבים, אז היה
וראשון בחדשי האביב, הנאוה על שדמות אוקרינה..."

היהודים החיים ליד הרוסים והאוקראינים ולמעשה חיים איתם במובנים רבים, מנהלים את אורח החיים המסורתי, והמגעים שלהם עם הסביבה אינם פשוטים, ועם זאת יש בהם רגעים אנושיים נוגעים ללב. כך למשל ב"ברית מילה", העגלון הגוי חומד לצון עם הילדים היהודים, ואולי מאיים עליהם:

"חומד לו לצון מיכילה עם ילדי העברים, מהתל:
'הנני אליכם הז'ידקים!' ומרים את שוטו כמצליף."

אך בסיומה של האידיליה אינו נותיר ספק: החיים חזקים יותר, וכל הדמויות אנושיות באותה המידה, כולן חלק מהטבע, ממחזור החיים:

"פסק מיכילה את שירו, ואופני עגלה מקשקשים
קשקוש עליז וחי, כי באו עד קצה ביליבירקה.
ואורות הבתים מלבבים, נשקפים מתוך שמשות קטנות,
קורצים עיניים לבא בחבה יתרה וברכות;
וכלבי הרחובות מזדרזים ורצים לפניהם ואחריהם,
ממלאים חלל האוויר בנביעות עליזות וקול ששון".

לא פעם מתאר טשרניחובסקי את החיים היהודיים כשלעצמם, בתיאור אנושי, פנים-יהודי, מלא הזדהות וחום ללא תנאי:

הקפות
"ופלגי אור נשפכים על
כל פנה, ואם עזובה,
מפנס ניר, ממנורת בדיל,
מתוך כל חרסית נקובה.
וקול אומר: 'קום, החזן, קרא!'
וגדוד הנערים הנה בא –
יהודים קטנים, נאים"
("הקפות")


חיים אורגניים, שלמים, מוצגים במבט עשיר, חושני ורוחני כאחד, באידיליה "חתונתה של אלקה". שטשרניחובסקי מקדים לה הסבר ואומר שהוא כתב את היצירה על סמך זכרונות ילדות. האידיליה נפתחת בשורות הבאות:

"ערב היום ור' מרדכי הסוחר בתבואה בפודובקה
יושב על כבש-הבית, שנמשח זה-עתה טיט לבן
ועוד צנוע בחרוזות של פלפל מאדים-ארגמן,
תלויות כנגד החמה לימות-סתיו יבואו, מכולת
ביחס עם דלעות זהבהבות, שתבנית הנבל להנה"

ואולם החיים היהודיים בתחום המושב אינם נקיים מצללים, וטשרניחובסקי אינו נמנע מלשקף זאת בשיריו:

"עוד נאזין הקולות... ובאחרית הדורות
מערפלי מאות בשנים
הכנור יעירו אנחות רק מרות,
בקינה נמירה הרננים,
ועד סוף אלפי שנים כמים ניגרות
אך תאבל נפש הבנים"
("אנחות כנור")

טשרניחובסקי שואב מחומרי חייו ואומר לנו כי לא תמיד הקושי בחייו של יהודי מקורו בגויים, וכי לעתים קל יותר להיות בין נוכרים, לפחות במידה מסוימת:

"היו בני-'פוני' מניני ה'סטרלצים', משיירי גרזן
פטר הגדול ופליטיו, או אלה ואלה – חיילים
מן הדיביזיות שלקו במימי אגמי-מזורים.
אלה ואלה מאד חבבו את רופאם שחור התלתלים,
אך לא בני-עמי, לא הם! חוץ מבני כפרי הטובים,
בני מליטופול העיר וגם מחברי 'ההתסדרות'.
אפס – היו מעטים, ורובם, ה'גויים' הם דים
בשבע מצוות בני-נח, וקפחו צרורות פקעותי".
("אמא דסבתא שלי")

הקיום היהודי ספוג הדי עבר, והזיכרון נוטה לשוב ולהתממש גם בהווה, עד כי במובנים רבים קולם של הדורות הוא קולה של קינה ארוכת-ימים שמהדהדת גם בהווה. והדברים מגיעים לכלל קריאה לנקמה על הרוגי פוגרומים:

"דמינו ינקמו, ינקמו! ורסיס
ארגמן הקודש לא שוא ירטיב ארץ!
אין אוזן סופגת ענות-האלמנה,
אין עין קולטת תמרורי-אנוסה
ומנחם לתינוק גם אין –
ונקמה בארץ עוד ישנה!"
("זאת תהי נקמתנו")

זיכרונות מעבר המתעקש לשוב

אכן, טשרניחובסקי אינו מנתק הווה מעבר ואינו מעביר קו הפרדה בין חיי היהודים ביומיום שהוא מכיר מקרוב ובין משא ההיסטוריה הרובץ עליהם והרוחש סביבם כל העת. פחד איום וסכנה הם מנת חלקם של היהודים החיים בסביבה נוצרית שעוינת אותם ללא קשר לזמן, למקום או לנסיבות. והטרגדיה אורבת תמיד:היהודים החיים בסביבה נוצרית

"ובחצות הלילה הם באו מתחפשים:
שני אבירי-היחש עם שנים שלישים.
...
"הגד חיש, בן-הכלב, ולא שוא תפטור שפה:
ובת הרב איה היא? בתו אי היפה?
...
"עד שפתחו הקבר עם צליל המגרפה:
על יד הרב מטלת בתו זו היפה"
("בלדות ורמיזא": "בתו היפה של הרב")


אותן כנסיות יפות שמשכו את עינו של הנער שאול טשרניחובסקי, בתי היראה שהוא ביקר בהם יחד עם משפחתו לרגל אירועים של השנים הנוצרים, הן גם אתרים של טראומות שהיהודים נושאים את זכרן מזה מאות שנים:

"בכנסיה – שם ירקה בצלוב
אם הבנות, ורגלי הבנות
כי 'נתקעו' מעבור 'על מפתן'
בית-הטבילה לטהר ב'צחנה'
תכף שמטון אל גב המדרגות,
וחנוקות-דרוסות-טרופות
במדרגות התגלגלו שלש גופות.
במאכלת-חזיר של קצב
כרע האב, מתעלף בדמיו"
("הרוגי טירמוניא")

מתחום המושב ועד אשכנז, היהודים ידעו רדיפות, פרקים של זוועה והרג, שהותירו חותם בזיכרון הדורות. הגורל היהודי ראה בחזרתם של פרקים טראומתיים, ואין להתפלא על כך שהמשורר מגיב לידיעות הראשונות על השואה המתחוללת באירופה בשירים שמתייחסים לפוגרומים ורדיפות בימי הביניים וראשית העת החדשה. ביצירה הענפה של טשרניחובסקי שזורות התייחסויות לצדדים הטראומתיים של חיי היהודים באירופה גם ללא קשר לרגע היסטורי מסוים. הדרמה של ברוך ממגנצא, אולי הדמות המפורסמת ביותר בקטלוג היהודים הנרדפים של טשרניחובסקי, מייצגת יהודים מדורות רבים: מימי מסעות הצלב ועד לשואה, שלא הסתיימה אלא שנתיים לאחר מות המשורר.

"אני האיש, אני האב,
ששחט בנותיו, ולא שב
סכינו אחור, טרם דם
כסהו, מעלה אד חם!
...
"כי, אויה, לא יכולתי שאת
את מר גורלי: אותן תת
בידי הצר, בידי העם
השואף תמיד אך לדם;
להיותן שוכחות בית הצר
את-כל-קדשי ואת היקר,
נתתי מחירם נהרות דם,
והדור הילוד להן קם
בהמון חוגג ובקול רם
ורואה, עוטה רקמות שש,
בצלות יהודים על האש"
("ברוך ממגנצה")