יופי, שירה ואמנות: זוהי יוון של שאול טשרניחובסקי. ארץ ממשית שיש לה אלים משלה, והם כבני אדם, אך תמיד גם גדולים ויפים מבני התמותה האנושיים. יוון של אפולו, יוון של הגוף האיתן והרוח החופשית, יוון שמקדשה הוא ראש וראשון למבנה הרוחני והאסתטי של תרבות המערב. ושאול טשרניחובסקי בא בשעריה: "הנני הראשון לשבים אליך" ("לנֹכח פסל אפולו"), כך הוא שר לאפולו. יוון של גוף ונפש וכוחות חיים מתפרצים, ממנה יזרמו כוחות לעורקיו של המשורר המבקש לראות גם בתחייה הרוחנית, החומרית והלאומית של אומתו העתיקה, המאובקת. לכן הוא נמשך לאפולו, האל האוהב את החיים, אפולו שהוא האל המקומי של יוון הארצית. אפולו מייצג עבורו את אלי יוון באשר הם, שעליהם הוא אומר "קרובים לאדם וללבבו, וחפצים באשרו ובגילו" ("דיַנירה").

 

ההערצה לאלי יוון, המגיעה לכדי סגידה לפסל אפולו בשיר "לנוכח פסל אפולו"  – "באתי עדיך, מול פסלך אקודה, פסלך סמל המאור בחיים..." – מתגלגלת בטבעיות לאהבה ליוונים עצמם, עם של בני-אדם קרובים לטבע, אנשים בריאים בגוף ובנפש: "ואנשי הארץ עליזים ונאווים, וכוח במתנם, חכמה וגבורה בם נשקו, ונדמו לאלים גם המה" (שם). הקרבה לטבע, יסוד מרכזי כל-כך בעולמו של טשרניחובסקי, מתגלמת באורח המובהק ביותר בדימוי הכללי של יוון הקלסית, ביוון של הנוף והיין והצמחייה והחגיגה הטבעית והאלים המהלכים בטבע כבני אדם, מלאי תשוקות ודחפים, מלאי עסיס חיים. יוון היא "ארץ הפלאות תהלכנה אלילות עדינות ונאות, עומדות ביופיין לנצח, באביב עולמים תפרחנה, חומדות ומחבבות החיים בסערות חשק ועדניו, מורא היופי של שיש על פניהן ובלבן אש תוקד" (שם). יוון מוצגת גם כתרבות שבה מעמדו של היוצר יכול לעלות אף על מעמדו של אל: "אך יוצר פסל-פלאים זה – אך הוא! – לא כרע... למראה כל הנוי הטהור והאלוהי, לפניו נגלו ויאורו פתאום פני אלוהים, עליהם עולים ביופיים עוד יותר טהורים, יותר אלוהיים..." ("הפסל"). האמן המדגיש את היופי האלוהי.

 

אלא שיוון אינה מספקת לטשרניחובסקי רק אידיאל של יופי וקרבה בין האלים ובני-האדם. מבחינתו, חלק חשוב בכוחם של האלים היוונים הוא בהיותם רלוונטיים לאדם הבודד, לבני-האדם כחברה ולזהות הלאומית של העם היווני לדורותיו ומתוך כך לכל תרבות המערב. תרבות יוון היא עבורו תרבות המושתתת על אלים חיים ועל אפוס בר-קיימא. והוא לומד מן התרבות היוונית ומשלב אותה בנדבכים השונים של תמונת העולם שלו ובמעגלים רחבים והולכים: האישי, החברתי, הלאומי והאנושי, גם בהקשר היהודי-לאומי שמעסיק אותו ברחבי יצירתו. החייאת התרבות העברית, הבאתה לעולם, תתרחש גם באמצעות מבט אל יוון ואל הישגיה הרוחניים.

 

כעשרים וחמש שנה העסיק תרגום האיליאדה והאודיסאה של הומרוס את שאול טשרניחובסקי. זהו פרק הזמן שחלף מראשית התכנית המו"לית והתרבותית ועד לפרסום האודיסאה בתרגומו העברי של טשרניחובסקי. עבודתו של טשרניחובסקי הייתה חלוצית: לא עמד מולו דגם של תרגום לעברית של אפוס קלסי בסדר גודל כזה. וגישתו היא גישה המקרבת בין יוונות ויהדות, כשהמשורר האמן מדמיין את יוון הקדומה ואת העולם העברי-מקראי הקדום כקרובים ודומים מאוד: "יבוא מי שמצוי אצל ספרי יהושע, שופטים ושמואל ויעיד: כלום באמת זר לנו כל-כך עולמו של הומרוס? כלום לא עולמם של כובשי כנען לפניו?" המשורר יצר בתרגומו עוגנים של הקבלה כזאת, במה שהוא בוודאי גם ניסיון להציב את התרבות העברית על יסודות קדמוניים אפיים מקבילים, כחלק מהחייאתה בעת החדשה. הנה כי כן, מה שהחל כהיקסמות אסתטית מבשיל לתפיסה רעיונית: יוון של שאול טשרניחובסקי היא כאן, בתרגומיו, בלשונו, בתפיסותיו. שירה קובעת מציאות אסתטית, תרבותית ולאומית.