​בן 24 היה שאול טשרניחובסקי בעת שיצא לראשונה ממולדתו רוסיה, בשנת 1899. הוא נסע לגרמניה ללמוד רפואה באוניברסיטת היידלברג. המשורר הצעיר מצא את עצמו בעיר אוניברסיטאית קטנה, שקטה וגם תוססת, שהציעה לו מפגש עשיר עם גרמניה של אותם ימים, עם התרבות הגרמנית ועם הנופים שביסודה של אותה תרבות.

טשרניחובסקי נשאב אל הנוף והטבע שסביבו. היידלברג הציעה לו יערות עתיקים ומראות עוצרי נשימה. הוא הרבה לטייל באזור, מגלה פינות נסתרות, מטפס לנקודות תצפית, פוגש את הטבע על כל גילוייו, בלילות ירח בהירים, בימי סערה, בפריחה אביבית ובימי קיץ צבעוניים. עצים, הרים, עמקים, ציפורים ובעלי חיים. והכל ממלא את לבו של האיש הצעיר, הסטודנט לרפואה שהוא כבר משורר עברי פורה, שהטבע עתיד לתפוס מקום מרכזי ביצירתו. טשרניחובסקי פוגש את הטבע בגרמניה לא רק במובן הפיזי אלא גם במובן הרוחני. היער הוא מקום משכנם של גיבורי האגדות והכוחות הקמאיים, הזירה לדרמות הקדומות ביותר של האדם:

 

"ויהי היער ער, ואהיה מקשיב אני ---
אין גם אחד בא – והוaא מבני הנפילים

גבורי-האשון, ובידו עץ חניתו,

בא דולק אחרי תאו ורודף ראם בן-יומו

בין שירי-יערי-עד?..." ("הרהורי ערב")

 

"לילה בן-חורים ולו הוד יפעת-פראים,

נאוה כבקדמת היצירה – ובטרם

יהיה למאור החשמל בזרם" ("Nocturno")

 

בהיידלברג טשרניחובסקי מרבה לקרוא בכתבי משוררים גרמנים כמו גתה, הלדרלין ואחרים. הוא סופג את תפיסת הטבע של הרומנטיקה הגרמנית ומפתח ראיית עולם פנתאיסטית. הטבע הוא לא רק מקום מושבם של האלים הקדמונים, אלא שהוא עצמו מכיל אותם כיסודות חומריים ורוחניים. הטבע הוא האלים באשר הם, והכול נגוע באלוהותם. כך מול היער, בשיר "Nocturno":

 

"לרוות רגשי לחיים ירעבו,

למצות ים תוגה על גליו ונטפיו,

לחג בסער החשק ורשפיו

לכיר את שגיון-האון ושכרונו,

לחזות בסוד אלים ובכל הדר-גאונו."

 

גרמניה הייתה גם הארץ שבה המשורר הצעיר חווה קשרי אהבה, סערות של נעורים וגם קשרים רציניים. חוויותיו היו בסיס לשירי אהבה שיש בהם יותר מסימן להשפעתה של הרומנטיקה הגרמנית.

 

"וראשך פז על שכמי ישקוט,

וידי תומכה חזך-חן;

ואני נשבע, כי אאהבך,

נשבע – ואמנם דברי כן". ("לֶנְכֶן")

 

"את מי אוהב? – 'בת האופה'!

לא, כי אחמוד המעדנים

ואם ללבי אתה צופה

מה לי לעג השאננים?" ("את מי אֹהב?")

 

השנים בהיידלברג מזמנות לטשרניחובסקי גם מפגש עם הנוכחות הפיזית של ימי הביניים המנקדים את נופה של הארץ. סימנים של גדולה מיתית וגם ממשית מתגלים לו בארמון מימי הביניים, והוא נוגע בשרידיו, חזקים ומוצקים כפי שהיו:

 

"שור, הנה הנם מבצריך, דור גאה,

משפחת הברזל, דור נערץ, גדל-דעה,

השם צורים קנו ומכון-רבצו רכסים

ונשקף משמיו על בית-הננסים!

באבני-עד שמך, שם-עד, על אדמות,

דור גדול באמונה וכביר באשמות!"

 

בהיידלברג, בגרמניה, כותב המשורר את הפואמה "ברוך ממגנצא", המעלה את ימי הביניים מצדם היהודי, ובעיקר את ימי הרדיפות ומעשי הטבח שנעשו ביהודים במאה ה-12. טשרניחובסקי, בדקות אבחנה וביכולת חדירה עמוקה מצייר תמונה רחבת-מבט המוליכה אותנו מהרדיפות נגד הקהילה היהודית, דרך הדרמה האישית של ברוך, אשתו ובנותיו, ועד לנקמה של היהודי הנתון על סף טירוף הדעת. מיתוס וגדולה, עצמה והתפרצות של תשוקת הרס ותאוות נקם. גרמניה של טבע ואהבה, של לב עולה על גדותיו, היא גם גרמניה של סלע ופלדה, של אש וגבורה, וגם במה לטרגדיה יהודית עוד בימי הביניים.