אם יש גיבור "יווני" במקרא, הרי שזהו שמשון, גיבור בעל גוף, איש של תשוקות גדולות ומעללים פיזיים מרשימים. שמו מרמז על זיקה לשמש, זיקה שאפיינה גם את שאול טשרניחובסקי, שהעמיד אותה בניגוד לזיקה לירח, שאותה זיהה עם היהדות ההיסטורית המזרח-אירופית הקלסית. שמשון דומה להרקולס, וגם מעלליו ראויים לגיבור היווני המיתולוגי. תגובתו של טשרניחובסקי לשמשון עולה בצבעים חדים בשיר "דרך תמנתה קרחת":

"דרך תמנתה קרחת מאצל צרעה אל העמק.

כרם מכאן ומכאן. אצל השקע מלבין

שלד כפי אריות, ועוד גידי עצמותיו לא נתקו:

עצם תפארת בצד עצם פלא של און. 

ועד דבורים מזמזמת בעבודה היא מושכת 

בשירת-קדש על כל פרח ושיח ועץ,

ובמפלת בתוך שלל יערות דבש, ירדנו

גבר מכה-הארי: כי מעז יצא המתוק.

כפיר אריות פגשהו כפיר-אריות ויכנו:

כפיר-אריות כפי-חיה, כפיר אריות כפיר-אדם...

גבר, מה תירא מזעם ארי-ערבה – תשסענו!

לא עמד מעולם פרא בפני האדם".

 

האדם יכול להיות כפיר אריות, בעיקר מתוך ההתמודדות שלו עם אריה. הצייד-הלוחם הזוכה בתכונותיו של בעל החיים הניצוד, הרי זוהי אחת התפיסות הקדומות, הפרה-היסטוריות של האדם. טשרניחובסקי צולל לעומקי-העומקים של התודעה האנושית, באמצעות הסיפור המיתולוגי המקראי.

עבור המשורר, המיתולוגיה המקראית היא גם מקור לדרמה נשגבת ולטרגדיה שבצדה. פרשת בת יפתח מעוררת בטשרניחובסקי את החושים והרגישויות שהתעוררו בו לעתים כה קרובות נוכח המיתולוגיה היוונית:

 

"קול בוכים אשמע, קול ילד, - לא בכה, שחק ילדי,

לא חלצה שד לתינוקת בת יפתח הגלעדי!

...

על הרי אתעה רוקמת חזיוני לא-קם, בדי,

אל תפארת הכנרת, אל הדר הגלעדי.

 

לא אהבתי, לא יקדתי אהובה בחיק אישי...

אלוהי רצה הנדר, אביבי לו ואשי.

אין לי אב, אין איש, אין ילד על הרי ובמועדי,

ליפה ולמאשרת – בת יפתח הגלעדי..."

 

הטרגדיה של הנדר, עצמתו המכריעה של הגורל, עומק הטרגדיה האישית של אישה צעירה ויפה, שנידונה לא לממש דבר חלומותיה הטבעיים, הם מה שטשרניחובסקי מחלץ מהפרשה המקראית, מתוך אספקלריה של יוצר רחב אופקים הספוג במיתולוגיה של עמים רבים.

 

יותר מכל, הזדהה שאול טשרניחובסקי עם דמותו של שאול המלך. המשורר עסק רבות במלך הראשון: מעלייתו לגדולה ועד בדידותו ומותו הטרגי בקרב. המורכבות הנפשית של שאול המלך, סיפור עלייתו ונפילתו, תהפוכות נפשו והתשוקות שפעמו בו, היו מרקם רחב ועשיר שטשרניחובסקי יצר מתוכו אחדות מיצירותיו הידועות ביותר. ההזדהות הייתה הרבה מעבר לעניין שמם המשותף של המלך הקדמון והמשורר העברי. דומה שאיזו תחושה של זהות גורל ואחדות של נשמות קרובות הזינה את טשרניחובסקי וקשרה את גורלו בדמותו של שאול המלך.

טשרניחובסקי מצייר תמונה של אקסטזה עממית סביב המלך בראשית דרכו, הנביאים, העם והמלך חוגגים בהתעלות רוח:

 

"וכשבעם פרט אחד על הנבל,

וישאו כלם קולם וישוררו.

ובשירם נח עליהם רוח פתאם –

...

ויכרכרו בכל עז ובכל מאדם.

ויצא איתם גם המלך במחול." ("המלך")

 

המלך מתערה בעמו בחגיגה. המחיצות נופלות, הן המחיצות בין העם והמלך, והן המחיצות בין המלך והאלוהות, עד לסף-אקסטזה:

 

"ותיפול גם החומה החוצצת

אשר בינו ובין כל בני עמו,

מחיצה אשר הקים אדם לאדם,

ויהיה בכל ישראל, כאחד עמו" (שם)

 

ולבסוף:

 

"ותצלח רוח אדני על משיחו;

ויהי גם הוא מתנבא בתוך המחנה,

ויהי לאחד עם היקום ומלואו,

...

ויפול ערֹם כל היום ההוא

וכל הלילה... ערם... ערם... ערם..." (שם)

 

שאול המלך כפי שטשרניחובסקי חש ומדמיין אותו הוא גבר אוהב ומשתוקק. ב"שיר האהבה אשר לשאול" מצוירת תמונה שמזכירה תמונה מחיי יריבו הגדול, דוד המלך, וגם הפוכה לה. האהוב המלך מתואר ככליל היופי, ההדר והשלמות, והאהובה כמהה לו מדי לילה ודואגת שמא נפל בידי פלישתים:

 

"לילה לילה עליתי על גג-ביתי

אל המעקה נשענתי נשקפתי:

לראש אשמרות קדמתי הצפיה

הוי שאהבה נפשי איֶךּ:

אם נשאת טחון לפני שובך

ממכר-עבד נמכרת לפלשת..."

 

שאול המלך בעל הנפש הסוערת והתנודתית הוא גיבור היצירה המפורסמת "בעין דור":

 

"אף רוחו בו רפתה, גם נפשו דואבת

מה ימס בו לבו ויבא המוות!

...

ועצבת נוראה סגור לבו לחצה,

וכמו שפעת-דמעה אל גרונו פרצה"

 

המלך שמשא התפקיד מעיק עליו כמה לימי נעורי. הוא מרגיש בודד ונטוש ותוהה על גורלו שהוכתב לו על ידי האל באמצעות איש האלוהים. הדיכאון מביא אותו לסף טירוף הדעת, בשורות האחרונות של השיר:

 

"ופניו חורו, אך בלבו אין מורא,

ובעיניו מתנוצצות – היאוש הנורא".

 

שאול המקראי, שגופתו מחוללת על ידי הפלישתים על חומת בית-שן, זוכה ששאול  המשורר יקרא לנקום את נקמתו, מעבר לגבולות הזמן, מעומק ההזדהות הנפשית והלאומית של המשורר המודרני:

 

"כי יבוא יגיע האות,

וישני הקבר יקיצו,

אז ימצא החרב הזאת,

אש נקמת-עד עיניו יפיצו" ("על חרבות בית-שן")

הטרגדיה של שאול המלך, עומק מורכבותו הנפשית, הגורל המושל בחייו, נגעו בנפשו של שאול טשרניחובסקי. משהו בזרות של שאול המלך, בוודאי בדידותו, זיקתו לטבע ולחיים פשוטים יותר, וכישלונו בקרב האחרון, עוררו במשורר קשת של תגובות שהולידו אחדים משיריו היפים והידועים ביותר, שבהם הטקסט המקראי הוא מיתולוגיה חיה, פתוחה לשימוש ולהתייחסות.