אחרי קונצרט של מוסיקה מודרנית, עמדו השניים, הפסנתרן והצייר, והתווכחו על היצירות שנוגנו ועל סגנונן. פסוקים בודדים היו מגיעים אלי ונוגעים בי עד כאב. הפסנתרן ביקש להצדיק את הדיסוננסים, את השיברון, את העקלקלות שבדרכים, שבהן חייב ללכת מוזיקאי-יוצר בן דורנו, הצייר תקף ודרש את בהירות הצורה, לא את המלודי והנעים, אלא את חריפות הקו הבונה, הקונסטרוקטיבי. וכבכל ויכוח של שני אנשים רציניים, אנשים היודעים את מקצועם ומרבים לחשוב על דרכי היצירה וגורלה, היה הרבה צדק והרבה אי צדק בדברי כל אחד מהם.

 

– צורות החיים נשברו, ההרגלים אינם קיימים עוד, האנשים נטשו לא רק את האווירה השקטה של המשך החיים, אלא גם את הסביבה בפועל ממש, את נוף ילדותם, את צורת החפצים המקיפים אותם בבית, הייתכן שדבר זה לא יבוא לידי ביטוי ביצירה האמנותית? הייתכן שיהיה בניין בטרם הושלם הניתוץ?

 

– זוהי דרך מחשבה אירופית ביותר. מהפכנות בלתי פוסקת באמנות, המהפכה שהיא אופנה. וכשהיא נהיית לאופנה אין לה שום טעם. ייתכן שמסעותיי במזרח הרחוק לימדוני דרך מחשבה ודרך ראייה אחרת. אינני מאמין כי אפשרית אמנות בלי מסורת של דורות שמעליה עומד איזה גורם מוסרי, קונטורלה עליונה. האירופים שלך סילקו בניסיונותיהם את כל המעצורים הגבוהים, את כל ההשגחה המכוונת, וממלאים את המקומות הריקים במרכולת, בסחר-מכר של רגשות ממדרגה שפלה. בשעה שאי אפשר לעשות אמנות בעלת צורות, אין צורך באמנות.

 

– אבל אם לא תחפש אחרי סגנון, לא יהיה סגנון.

 

– אין בונים סגנון מ ר צ ו ן. אינני מאמין, בכלל, בכל המושגים האלה, המושגים האירופיים "סגנון", "טעם". מן היחס הבלתי אמצעי לעולם שהאמנות חייבת לעשות אבסטרקציה ממנו, הלכה אירופה שלך אל השוק של ההרגשות, אל חנות מכולת של חצאי אמוציות.

 

– אל תטפול על כל הדברים הנוראים בכנותם את הכינויים האלה!

 

– וכי מדוע לא! אתה יודע, כי כשהייתי באפריקה ועמדתי מול יצירותיהם של אלה הקרויים בשם "פרימיטיבים" ו"פראים" למדתי את כל אורח ההתפתחות הזאת. היא פשוטה: תחילה היה אומר האדם "אנטילופה", אחר כך היה מוסיף ואומר "לאנטילופה יש צורה", אחר כך אמר, אולי: "צורתה של האנטילופה יפה". ועכשיו הוא אומר "אנטילופה, אני אוהב אותך! ולפיכך הבה ואנסה למכור אותך!" זוהי אירופה שלכם...

 

"אירופה שלכם" – סוף פסוק זה הוא שנתקע באוזני. וכבר לא חשבתי על נקודת המוצא של הוויכוח. וכבר לא היה עניין צורות האמנות והביטוי האמנותי העיקר. "אירופה שלכם, אירופה שלהם, אירופה שלנו".

 

"השגחה ומסורת" – ניסיתי להמשיך את הדברים בנפשי, ובאלם המשכתי את הוויכוח עם עצמי. "אני יודעת סין. האמנות הסינית, הפילוסופיה הסינית, השירה הסינית. משוררי האהובים יותר מכול: לי-טי-פה, טו-פו. 'אפילו אווז לבן-הכנפיים / שבע-ערגה מהיותו בדד / כי השחור והלבן הם שניים / לעולם לא יהיו אחד'. זאת היא המאה השמינית. הליריקה הגדולה. והסינים שוחטים זה את זה היום באכזריות שאיננה נופלת מן האירופית. וגם זוהי, כנראה, תוצאה של תרבות".

 

אבל אני ראיתיך היום, אירופה הדוויה, את פצעייך, את דמך, את כיעורך הנורא. עמדת כנגד עיני, כאשר לא עמדת עוד מעולם. כיקר ביותר, כילד מוכה ופצוע מתבוסס בדמיו. ורציתי לנשק את כל פצעייך. שוב היית בעיני היהודיות כישו על הצלב, קדוש מעונה – ולא מושיע. לא, לא מושיע, שוטה תמים, ההולך בדרך הייסורים. את עוונות בנייך אמרת לכפר ואין כפרה בדם... מעולם לא הייתה כפרה בדם ובכל הייסורים שנתייסרנו, ושגרמנו לזולתנו. עולם נורא, עולם אומלל.

 

הפח נשבר ואנחנו נמלטנו.הזאת זכותנו להיות שופטים ודיינים? הזאת זכותנו לשכוח? מה הייתה אירופה בשבילנו, בשביל בני דורי שילדותם הייתה חורבן והרס, שביתם ומשפחתם ומנוחתם נהרסו כבר במלחמה הקודמת, 1918-1914? כבר אז היה הכול הרוס בחיינו, ואילו האמונה לא נהרסה. בני ירכתי התרבות, בני הפינות המדומדמות של מזרח אירופה, שבויי העיירה היהודית לכל צורותיה, איך הלכנו למרכזים הגדולים ללמוד תורה ודעת! תמימים ושוטים היינו, כשלמה מימון בשעתו, כאנשי "ההשכלה" הלכנו אנחנו, הצעירים "מן הגבולות" לשתות מְעיינות הדעת. הזיקה לַ"עולם הנאור והגדול" הייתה בדמנו, מורשת מדמם של המשכילים. לא יכולתם לשבות את נפשנו באידיליה התמימה, לא ב"אנטילופה" של ה"פרימיטיבי", אם לא הייתה עליה כבר השכבה של הידיעה והמחשבה אשר לימינו, ולא ב"חתונתה של אלקה" ויהודי כתריאלבקה החביבים.337 מה הייתה אירופה בשבילנו? – דנטה, וג'וטו, ומיכלאנג'לו, גתה, ופלובר, ומוצרט, וסטנדהאל, וורלן, ורילקה ורודן, סזאן, וסטרבינסקי וג'ימס ג'ויס... שמות, שמות, שמות, השונים במובנם ובערכם, הסותרים זה את זה, הרבים כל כך, ואפשר היה להוסיף: אפלטון ושפינוזה וברגסון. האם זה היה העיקר? האם היה צריך לקרוא, לראות, לדעת כל אחד ואחד מהם, להבינם עד תום, להעריכם? זה היה "השלם", זאת הייתה האווירה השכלית, הנפשית, זה היה הריח המיוחד של עולם, האור המיוחד של אותו עולם, שביערותיו עמדו אלונים עתיקי ימים, שבפרברי עריו היו הפארקים משירים שלכת של זהב בסתווים, שעל זרמי נהרותיו הגדולים בנו ארדיכלים אלמוניים במשך מאות ומאות בשנים את הגשרים המקומרים יפי המעקה... היא הייתה האהבה הראשונה על אף הכול, למרות הכול, למרות מה שדמנו היהודי זכר את השחיטות, את השרפות על המוקד, את הפוגרומים...

 

ואנחנו לא נשכח, אותך, את פצעי האוהב ואת פצעי השונא לא נשכח. ועד יום מותנו נישא אותה בקרבנו, את הכאב הגדול הזה ששמו אירופה – "אירופה שלכם", "אירופה שלהם" וכנראה... לא "אירופה שלנו", – אף כי אנחנו היינו שלה, מאוד שלה.