לאה גולדברג > יצירתה > פרוזה > ואלה ימות סטפן גרט > ואלה ימות סטפן גרט (חלק ב)

ואלה ימות סטפן גרט (חלק ב)

ב
 
נצמד הערב אל כותלי הבית. במעגל השקט של המנורה שלושה ראשים כפופים על צלחות. הילת חשמל מתה וצהובה - רק בקצותיה רועדים צללים מרטט הצמחים הנפתלים, המטפסים על מסעד המרפסת.
 
קמוצים ומעטים הם הדברים. כל כך כבד הוא פיו של הבן יוסף. כבד הוא מבטו של סטפן גרט. הם לועסים, וקפאונם באור.  רק חנה מתרוממת לפרקים. עוברת את גבולות האור - חוזרת, ובידיה כד, או ספל, או צלחת.
 
עכשיו זרועה חובקת קערה. ויד שנייה אוחזת במשענת הכיסא של בעלה והיא מביטה אל מעבר לגבול החושך, ואומרת: מכונית. השניים מפנים ראשיהם אל הכביש הרחוק, אל הדרך האבודה באפלה, אל עבר בית החולים.
 
פנסים של מכונית. פנסים של מכונית מתקרבת.
 
ושוב חיים פניו של סטפן גרט והוא מביט אל חנה ומחייך, והוא צוחק גם פנימה אל נפשו: העוד לא פגה ציפייה, זקן? וכי יבוא אורח, סטפן גרט?
אבל פניו רחבו פתאום מאוד, ונשימתו חרדה כאיילה - רק פני הבן קודרים כשהיו. והוא אומר בלאט: לא ייתכן.
 
לרגע נעצרת המכונית, אי שם הרחק בקצה המושבה, ושוב צצים הפנסים, והם עולים בדרך האחת, בדרך אל ביתם ומנורתם.
 
חנה פולטת:
"אלינו..."
כמצניחה כלי חרס.
וכבר הגיעה מכונית. וכבר כבו הפנסים, וכבר נישא ממנה קול אל המרפסת:
"פה גר סטפן גרט?"
הקול הזה! קולו של ידיד. איך מצלצל הוא בחייו של גרט כפעמון, מימי הנעורים, עוד בטרם נשבר והיה לקול גבר. לעולם לא יטעה סטפן גרט, לעולם לא ישכח את הקול!
הוא קופץ ממקומו, ורץ במדרגות קל רגליים, ואיננו מרגיש כלל בטרפי המטפסים השובים את שרוולו, ונקרעים עליו, כאילו התיר אזיקיו של הערב הזה.
וכבר הם עומדים לחוצי ידיים, סטפן גרט וידידו - הרופא הגדול.
כה שונים. סטפן גרט רחב כתפיים, גבוה, והכסף דשן בערמון שׂערו, וראשו קצת נטוי לכתפו השמאלית, כמקשיב אל דפיקת לבבו שלו. השני, הרופא, הוא צנום וארוך, וכתפיו ירודות, ועורו כה מתוח על גרמיו, סביב עיניו הנבונות, ושפם לו אפור המכסה קצות שפתיו, וראשו הקרח נטוי קדימה, כמקשיב לדפיקת לבבו של זולתו.
 
הם עולים למרפסת לחוצי ידיים ובלכתם בוחנות עיניהם זה את זה -
וקמים לקראתם הכלה והבן.
יוסף הרופא הקטן כיאות לו - ברוב כבוד לרופא הגדול; וחנה אובדת עצות, כנואשת, כאילו מצויה במחתרת ואין להשיגה, כי היא היתה הראשונה שראתה את המכונית.
וגרט מסביר:
"הם בני וכלתי".
וגרט אומר:
"כל כך יפה שבאת".
ומביט בשעון ותמה:
"כל כך מאוחר!"
וידידו הרופא מחייך חיוך עצבות ומתנצל (מדוע הוא מתנצל?) - "היה פה בבית החולים - אחד - רציתי שיחיה. נסעתי אליו, כי ביקשני לבוא אליו..."
ומסיים:
"ומת".
 
הבן יוסף חוזר אל השולחן, כמו כלב שהִכוהו על הראש.
 
***
 
מאוחר אחרי הארוחה. מול המנורה. שניהם. ובשתיקה. עשן סיגריות באור חשמל מצהיב לפתע כענבר. קמטי חיוך לאים סביב פי הידיד, מתחת לשפם האפור.
 
והוא נזכר לפתע:
"כן, שכחתי!"
ומוציא מעטפה שכולה תכלת ונותנה לידי גרט.
"סטפן גרט", כך כתוב על המעטפה שכולה תכלת. זה הכתב הנמרץ, הזריז, הגברי. וסטפן גרט יודע כי כתב אשה הוא. והוא יודע כל ציפורן בידה של האשה. ואיננו מודה. ומכניס את המעטפה שכולה תכלת אל כיס מעילו, וחושב: אקרא לבדי בלילה.
 
פרפר לילה צהוב ומכוער נתקל במעופו בעששית, צונח על כפו של האורח.
השפם האפור מתרומם קמעה. והראש הקרח מורכן על כנף מפרפרת, של הפרפר עבה הגוף, המכוער. והעיניים הזהירות מאוד על כנפי הפרפר. אבל מדוע הוא אומר כאילו הביט השמימה?
"כוכבים בלילות, ברד של כוכבים".
סטפן גרט מחייך:
"אתה המשורר".
ידידו מצטחק:
- "אני רק רופא", ומרים את עיניו מכנפי הפרפר ואומר: "אבל אני אוהב את הלילות, את רוך הלילה בראשית תשרי, אצלנו".
סטפן גרט שומע: אצלנו.
ומר לו מר. הוא אומר: "הרפואה אינה נזקקת ללשון. וטוב לך לומר: אצלנו".
 
והוא רוצה לומר דברים אחרים; והוא רוצה לומר לו לידידו:
- ראה, את בני הבאתי לפניך, הלא גם הוא רופא, אבל מדוע אתה גדול והוא קטן. ראה, אתה אומר "אצלנו". אולי בארץ הזעירה הזאת מותר רק לענקים לחיות, כי היא קטנה ומפעלה גדול, ובכן, מדוע בני יוסף - ננס? והוא רוצה להפיל את תחנוניו: אינני זקן מלהבין את אלה, אינני זקן מלהגיד "אצלנו", אבל מדוע באתי הנה הקבצן לחזר על פתחו של בני והוא דל ממני?
והוא שותק. - רק לא זיכרונות, רק לא עבר - אנא!
ידידו מביט בו בעין קרירה ובוחנת ושואל:
"מחנק? ולחץ בחזה? והרגשה של פחד?"
סטפן גרט מהסס: להודות? ונזכר במעטפה שכולה תכלת ומשקר:
"לא".
 
האורח מניע ראשו לאט. וידו יבשה וחמה על כתפו של הידיד. הוא אומר: "השעה מאוחרת, עייפתי. וגם אתה, מוטב שתשכב לישון, סטפן".
וסטפן גרט מניח עליו את מבטו האוהב: כי לא הסכין לשמוע מפי ידידו את שמו - סטפן.
האורח נבוך מעט. ושניהם מחייכים.
 
***
 
ופריחת הלילות רוויה וכבדה, ההרדוף הלבן בעטרת פרחיו, באחרית הדרם. הירח הזה, הצחור, החלק, הירח הזה על פגיון הברושים, הירח איננו מניח לישון.
אין אונים וזִקנה. הזקנה מבוצרת במכתב מאורך במעטפה שכולה תכלת.
 
הוא לא יפתחנהּ. לא, לא. אולי מחר לאור היום, אולי מחר לאור השקט, אבל עכשיו לא יפתחנה.
והוא איננו יכול לישון. ויושב ומביט בחלון. ושוכב, ואיננו ישן. וחושב:
            ורוניקה.
                        ומדמדם:
                                    ברניקי.
                                                וצועק:
                                                            זונה!
 
***
 
ובקצה האשמורת, עם שקיעת הלבנה, הוא משביע עצמו בשבועת היגיון:
ארץ זו, אשר אליה נשא את נפשו משה האיש וראה אותה גדולה ורחבת ידיים מראש נבו,
 
ארץ זו שהכילה יגונו של איוב,
ארץ זו שהיתה רחבה כתבל לישוע העלם -
למה היא לוחצת עלי כמגף זר? למה?
 
דל אני, אני דל באלפי ישראל. קבצן אני, כפוי טובה אני, מחזר על פתחי נשמתו של בני הננס. ובהרדמו יורד אליו אחד מן המשמר השחור ואומר לו:
רוזֶנְגַרְטֶן.
סטפן גרט מרכין את ראשו:
כן. רוזנגרטן. שם סבי היה שמואל רוזנגרטן. וזהו שמי. ובכן מה?
 
***
 
לפנות בוקר באפר האור הראשון הוא ניעור ואיננו יודע מה היה לו. רק שפתיו עוד לוחשות תחנונים:
את ארנסט. את הנער ארנסט. אל תשלחוהו לטבח, את הנער...
וכלהב החרב תלויה מעליו המילה:
מלחמה.