​ג 
 
כתמונה עתיקה על מצע של זהב, הברושים הכהים על פז הבוקר. אבקה של כתם בשׂיבת עצי הזית, ותכלת מוקרנה בראש גבעות. הרחק מאוד, בשיפולי ההר - העֵדר. זקוף ושחור גלימה הוא הרועה, והכבשים אדומות גב.
והכול על מצע של זהב - כתמונה עתיקה.

 
שקעו חלומות הלילה, שקעו דמדומי השחר. בהיר ושלֵו הבוקר.
סטפן גרט מצטחק אל אורחו:
"יפה הבוקר אצלנו".
האורח לוגם מן הספל. זהירוֹת עיני האורח. לא שקטות עיני האורח. הוא עונה קצרות:
"יפה".
ושואל:
"איך ישנת הלילה, גרט?"
סטפן גרט מתבונן בו בדאגה קלה: "דומני כי אתה זקוק למרגוע. הזנחת עצמך, הרופא".
מחייך האורח, ומשקיע עיניו בעיתון: "אני? חסון אני כשלד - לא יאונה לי דבר".
ועיניו בעיתון. ושפתיו לוחשות: - מלחמה.
 
הוא גומר את התה, ויורד למכונית ונפרד. ולוחץ את יד ידידו:
"עוד נתראה, בעולם היפה הזה. רק אל תרבה לחשוב, גרט".
ושולח מבט אחרון על הפז השפוך בתכלת, על הבית לבן המדרגות, על הברושים הכהים והזקופים.
 יושב ליד ההגה ואת העיתון מוסר לידיו של גרט, ומניע ראשו לגבי ידיעות העיתון:
"הפח נשבר ואנחנו נמלטנו". [על יסוד תהלים, פרק קכד, פסוק 7: "נפשנו כציפור נמלטה מפּח יוקשים, הפח נשבר ואנחנו נמלטנו"]
 
***
 
שכב היום פרקדן על מדרגות הבית. עצל היום וחם. הבית ריק. הבן יוסף נסע אל חולַיו. והכלה ירדה למושבה לקנות צורכי הבית.  בחדר שישן בו האורח נשאר פתוח מול מנורה כבויה הספר הכחול של הטרצינות.
 
וסטפן גרט חושב כמעט בלעג:
- עדיין הוא קורא שירים.
בכל זאת חם בו לבבו. והודייה בלבבו. וטוב לו, כי בחר הרֵעַ דווקא בספר התמים הזה, בספר הכחול של הטרצינות. ולפתע שוטפים את לבו רחמים: על עצמו, על הבן, על הבית הזה, על חנה, ועל העולם כולו, העולם יפה הצבעים וקסום הקולות, העולם השוקע הזה.
ואיננו חושב עוד על ארנסט, ואיננו חושב על המעטפה שכולה תכלת. ואילו היה חושב - היה, ודאי, סולח.
 
אך הוא אינו סולח ואינו מבקש סליחה. הוא שוכב על הספה הרחבה ולפתע שקט לבבו עד מאוד. והוא נרדם, וישן שינה של שכחה ופיוס - עד הערב.
 
***
 
לפתע הוא ניעור ובחלון כחול רועד כוכב אחד. בבית דומייה. והוא נבהל ולו נדמה, כי אחד הוא בכל העולם. עזוב הוא לעת זקנה - אין לו אלוהים ואשה אין. רק הכוכב הבהיר הזה בחלון הכחול ותו לא.
 
הוא שוכב ומביט בכוכב - לקום?
וקם ואיננו משיג: כך ישנתי כאן כל היום, ולא בא איש להעירני לסעודה ואיש לא ראה כי אינני. ואילו מַתי, היו שוכחים לקברני.
 
הנה עד הלום גירשת אותי, ורוניקה. את מכתבך לא אקרא, נמרה חביבה ורוניקה.
הלא על חזי הוא, בכיסי הוא, כאן אתי. הוא מוציא את המעטפה, והוא רואה אותה ראֹה היטב לאור הכוכב היחיד. כי כולה תכלת.
 
ידו מגששת על השולחן והוא מוצא סיגריה וגפרורים. מצית את הגפרור כדי לקרב אשו אל הסיגריה, חוזר בו אך את הגפרור איננו מכבה.  את המעטפה לוקח בידו ומאיר את הכתב הגברי, וקורא שוב: סטפן גרט.
 
אחר כך מעלה באש את קצה המעטפה שכולה תכלת. קשה להדליק בגפרור יחיד את הנייר העבה. הגפרור כבה. והוא מצית גפרור שני. הנה דולקת המעטפה, לאט לאט, מן הקצה אל הקצה.
 
אולי, חושב גרט, אולי כתוב במכתב הזה, "אהבתיך, סטפן, שובה אלי, ניחמתי על רוע לבי. שובה, שובה ואחזה בך"... ואני הפחדן!
צורבת האש את ידו והוא זורק את הנייר הדולק אל המאפרה. והנה רק קומץ אפר.
ובא השחרור הגדול, הרווחה הגדולה.
רק לרגע.
ואחר כך הוא יושב בחושך מול קומץ האפר - כערער מיער שרוף.
 
***
 
- - - וקם ויוצא למסדרון האפל. קרן אור רחוקה בוקעת אליו מאחת הדלתות. הוא הולך אל האור, והנה המטבח. חנה כורעת על הרצפה מול דלי נוצץ ובידיה מטלית אפורה ועבה.
 
קורן החשמל הצהוב בצוהב שערה של חנה. והיא כורעת על הדלי והמטלית כדמות שפחה מסתורית מכתבי הקודש.
על מזוזת דלת המטבח נשען סטפן גרט:
"כל כך מאוחר בלילה את עובדת, חנה".
זוקפת אליו את עיניה בהירות הגבות, וידיה על הדלי.
"ויוסף, חנה?"
עכשיו עובר רטט בכתפיה: "חשבנו כי נסע העירה, אבא... והוא בבית, ולא אכל? - לחמו ערוך על השולחן של המרפסת, ילך נא ויאכל, אבא, כי הנה עוד מעט חצות".
גרט אומר: "אינני רעב".
ומוסיף להתבונן בידיה העובדות. חום עלה מידיה. הוא חושב: - את לחמם אני אוכל. ועבודתם בלילות.
"ויוסף ישן, חנה?"
חנה מספרת: "יוסף נסע אל המושבה הסמוכה, המסכן. אף בלילות לא ימצא מרגוע. ילד גוסס במושבה הסמוכה. ופה אצלנו היה אחד, שומר, נפגע בכדור, באקראי, ולא יכול להגיע לבית החולים - הביאוהו הנה, אל המטבח, וזה עתה הוציאוהו לבית החולים בעזרת החובשת. הנה את דמו אני שוטפת".
גרט רואה - רק עכשיו הוא רואה: כתמי דם על רצפת המטבח.
וזועק בו הלב:
אנשים, אנשים חיים!
וכקוסמת מכתבי הקודש כורעת חנה על הדם.
והוא נזכר בשיר אחד עתיק, משירי משורר לשונו, ונדמה לו כי רִפְאוּת בשיר. ונדמה לו: עכשיו היא תבין.
שואל אותה: "אוהבת שירה, חנה?"
ייסורי עייפות בעיניה: "אין לי פנאי לשירה".
אך הוא איננו שומע את דבריה. הקוסמת הכורעת על הדם, מי כמוה יבין השבעות?
 
הוא נשען אל מזוזת הדלת וקורא באוזניה לאט לאט, כמשביע, את הטורים האהובים עליו. כחורז אלמוגים אל צווארה הנטוי על הדלי.
הוא גומר ושותק. ועתה הוא שומע: אל תהום שתיקה אויבת נפלה המילה האחרונה של השיר.
בעיניה הזקופות של חנה נאבקים תימהון ופחד ובוז. ושפתיה ממלמלות:
"ילך נא, לאכול או לישון, אבא".
והוא הולך.
 
***
 
הוא הולך, הוא הולך.
אל הגן הכחול הלילי,
אל העמק, אל הגבעות,
אל האדמה הזאת, הוא הולך, הוא הולך.
בידיים זהירות מעודנות נושא מעליו הלילה
את כוכבו.
והוא הולך.
הדרך גולשת, הדרך צונחת, הקוצים אוחזים בבגדיו, דוקרים את רגליו: עמוד!
איך אעמוד ואני נשבעתי לאוהבך הלילה, אדמה זרה, אדמה נכריה שלי, מולדת שלי בלילות.
 
אל בית בני הננס לא אשוב, אל הפחד בעיניה של חנה לא אלך. לא אפנה אחור אל המפולת שמעבר לים פן הייתי לנציב מלח.
שַׁם בני יחידי על העקדה - הנער ארנסט...
ואם לא שעה אֶל קֹרבני הטוב, אל קרבני הרע שעה - השמימה עלתה הקטורת מאהבַת ורוניקה. ועכשיו אין לי דבר אלא אדמה זאת וקוציה. אולי תפלח את חזי בשיר אחרון, והיתה עמי בשר אחד ושיר אחד.
והדרך צומחת, והדרך אובדת ואין דרך.
רק נקיקים וקוצים וכוכב אחד מלמעלה -
וקול אדם מאפלה קרובה:
"הי, מי שם?"
קרשה השתיקה על שפתיו של ההלך.
ואם יאמר לו: סטפן גרט. מה יודע הלילה הכחול על סטפן גרט? ואנשי המשמר בלילה מה להם, מי להם סטפן גרט?
אבן מתגוללת, אחריו רודפת האבן. נפול תיפול האבן ותידום. כל האבנים דוממות.
הולך סטפן גרט, הולך...
"הי, מי שם?!..."
ירייה בודדה בלילה.
גווייתו של אדם מזדקן בלילה.
שיר לא הושר בלילה,
המוות קל בלילה.
גבוה הכוכב מעל לעמק, עמוק הגיא מול גובה הכוכב.
 
(1939)