3
אילו הייתה זו רכבת של ממש, רכבת בינלאומית, או, טוב מזה, מחלקה שלישית של רכבת ברוסיה, עם אצטבות למעלה וקומקומים מבהיקים, מלאים רותחין, הניתכים על ראשך מן האצטבות הללו דווקא ביום שראית כי אין לך שום מפלט, לחלוטין שום מפלט מן הקרחת... כן, אילו היה הדבר, למשל, כך, אפשר היה במשך כל הנסיעה לשבת ולחשוב בקצב מירוצם של הגלגלים: צד-צדקת, צד-צדקת... או, אם אין רצון לוותר ברגע כזה על האינטלקטואליוּת, מותר גם להיזכר באחד מגיבורי דוסטוייבסקי ולחשוב כמוהו: "וֶק וְוֶק וְלֶב קַמבֶּק, לֶב קַמבֶּק וְוֶק וֶק..."
הוא בטוח, למשל, כי אבא, אבא בעל הקרחת והזקן – עורך הדין אלכסנדר קרון, מן הקהילה הקדושה בּוֹבְּרוּיסק, היה חושב על דוסטוייבסקי. אבא היה תמיד חושב על ענייני ספרות ברכבת (או על פילוסופיה), היה שומט מידו את "ריֶץ'" עם הדין וחשבון על הישיבה האחרונה ב"דוּמה" ומתחיל לחשוב: "וֶק וְוֶק וְלֶב קַמבֶּק" באינטנסיביות רבה כל כך, עד שרופא המחוז, הגוי, הליברל, זה שישב ממולו, היה מחליט בלבו במשהו צער, כי היהודים, בכל זאת, יוצלחו למהפכה הסוציאלית, והם, באמת, אבל באמת, אלמנט לא רע כל כך, הנה הביטו-נא בפניו האינטליגנטיים של היהודי הזה!
אולם הרכבת העירונית בעיר הבירה האירופית מתנועעת בכוח החשמל ובלי רעש. והבן, אלחנן קרון, הכותב שירים בשפת עֵבֶר – אותו אלחנן, שבשנת 1918 היה שמו במוסקבה יואַן אלכסנדרוביץ' קרון, ובשנת 1920, בסיביריה, "חבר יואן", ולפני שש שנים, באחת מקבוצות הגליל, "חנן המפלצת" – אלחנן קרון זה, בנו של אותו עורך דין, הקורא הוותיק של "ריֶץ'" ו"רַאזסוויֶט" – ביקש לשווא קצב אחיד, קצב קרוֹני-רכַּבתי, במירוץ הגלגלים הללו. הקצב היה, אמנם, ודווקא בחשמל – אולם בחשמל אחר, בזה שלא נהפך עדיין לאנרגיה של תנועה. בחשמל הקורן, המבהיק שם, למטה – בעיר...
אך הוא איחר קצת להשגיח בדבר הזה, כי הרכבת כבר החלה להפליג מן האורות ההם והגיעה לאיזה מקום של ערפל וחשכה, וקרון הפך את פניו ולפתע נתגלה לו, כי רוב האנשים יצאו מתאו, כי בתוך התא שלו לא נשארו אלא שניים – הוא והנערה, הנערה בעלת שיער הנחושת, שאמרה ליד הקופה את המילה "גרינאו" (הלא הוא רק חזר אחריה).
עכשיו ראה אותה.
4
לא היו אלו להבות עליזות, המשתלהבות ברוח, המתאוות לעוף, המאיימות – נשרוף!; נחושת כבדה הייתה זו, חטיבה נוקשה אחת – כקובע לראשם של לוחמים, כאותו כיור מבהיק שעיטר את ראשו של דון קישוט. ואמנם, ההשוואה השנייה הלמה יותר את הנערה. שהרי בטַס המגוחך ההוא, בכיור הסַפרים ההוא, שַׁכנו חלומות מהממים כל כך. מתחת לנחושת היו פנים סגלגלים, בריאים, כאותם התפוחים שבמולדת-הילדוּת, שקראו להם בשם תפוחי אַנטוֹן. בהרות שמש אחדות על החוטם הישר והקצר. עיניים גדולות, חומות, המזכירות בברק צבען את הרהיטים השלווים, רהיטי "קבינֶטים" וחדרי עבודה של עורכי דין אמידים. מעליהן – קימורי הגבות: דקות ושחורות (מצובעות, כנראה?), ובכל הנוף המוצק והשקט של קלסתר הפנים – משהו ילדותי: תמים וחכם כאחת.
"צעירה מאוד", חשב קרון, "עשרים ושתיים, ושלוש... אך לא ילדונת..." הרכבת הלכה אל הלילה. הם היו שניים, והוא היה אחד. על כן חשב עליה... כך... סתם...
מה היא? דבר זה לא ידע. אך כנגד זה ידע, וידע אל-נכון, את אשר איננה. הוא היה, למשל, בטוח בהחלט כי זו שעל ידו איננה בתה של אותה יהודייה מסורבלת מגליציה.
כן, נכון הוא להישבע, כי לזו אין אֵם המדברת גרמנית רצוצה בניגון פולני-יהודי ומשרבבת לתוכה שפע מילים לועזיות, כגון "דפקטיבי" ו"דפיניטיבי", ומסרסת את משמעותן בתוך הפסוק הארוך, ומטעימה אותן בזקיפת אצבע מַברקת ביהלום של הטבעת הגדולה ובניד ראש המבדר את השערות, השחורות יתר על המידה, שערות שעיקריהן לבנים מחמת הצמיחה המהירה, שאין להשיגה בצבע הסַפָּרים. לא. לזו אין אם המדברת בתוגת לב מתוקה על שֶׁפיזרה לריק את הוֹנהּ כדי לחנך את הבת על ברכי גוּבֶרנַנטוֹת ומורי-עזר, והבת הסוררת-וּמוֹרה הכזיבה את תקוותיה, בסרבה להינשא לפרופסור מפורסם ל"אסטרולוגיה", ובלכתה לארץ לא זרועה, לסאֵב את ידיה המעונגות בגללי פרות ולהזדווג עם איזה משורר ריק ופוחז, שלא למד אפילו להרוויח די מחייתו.
ועוד בטוח הוא, כי זו, היושבת ממולו, אינה מסתירה את שמה האמיתי, שבפי סבא וסבתא הוא שרה-לאה, והיא ואמה מתביישות בו מאוד.
ויודע הוא, יודע אל-נכון, בלי שום חשש כלל, כי זו הילדה, בעלת שיער הנחושת, לא הביטה מעודה בעיניים קפואות-נטרפות אל גווייה מצומקת מכחילה, גוויית תינוק, שהיה בנה ובנו של אותו שתקן, שנרצח באחד הלילות על משמרתו מאחורי האוהלים. וזו לא רצה, לא ברחה מן המוות ההוא אל צריפו של אחד משורר, שאָרב והתענה ואהב ימים ושנים-על-שנים, ולא מסרה לו את גופה כמשליכה לכלב חפץ זר ומאוס שנתייקר רק לאחר שנמסר, ולא הלכה אחר כך (היא!) ככלב נאמן ומוכה אחרי אותו משורר שאהב והוסיף לאהוב, לא הלכה הלוך והתקשר, הלוך והיצמד, כדי להינתק פתאום על פרשת דרכים, בעיר זרה וקולחת, הפולטת מאות אלפי בדידויות לשבוע.
לא. הרי זו שממולו, הצעירה בעלת שערות הנחושת – אשה זרה הייתה. והאשה הזרה שאלה: "סליחה, אדוני, עוד לא עברנו את גרינאו?"
קרון חייך. משך בכתפיו: "אין לי מושג, אין זה מעניין אותי".
"הלא, אדוני, כפי ששמעתי, נוסע לגרינאו!" – עלבון ואיבה עצורה, עיקשת, ריטטו בקולה.
"הלא, גברתי, כפי ששמעתי, נוסעת אל גרינאו!" – חזר קרון ולא ביקש להסתיר את הלעג.
היא קמה. הביטה בו כהרף עין. פנתה לו עורף. הניפה בידה, כאילו ביקשה לעצור את מירוץ הרכבת. ולפתע, בבת אחת ובלי כל מַעבר, זקפה אל מול קרון מבט פתוח לרווחה, מבט של אמון ילדותי ומטורף, ואמרה:
"בעצם, הלא אחת היא... איני נוסעת לשום מקום. ארד לי ואסע חזרה".
"אדרבה, נרד!", הצטחק קרון והדגיש בגסות את הגוף-ראשון-רבים של נטיית הפועל "ירוֹד".
"רחמנא לצלן"! – חשב באירוניה רגילה – "העלמה נואשה מאהבתה". ומייד נזכר, כי הוא, "הרודף", כדברי ידידו שמשון בֶּרסוֹן, "בלוֹע הסנטימנט אחרי זנב השֵׂכל הצלול", הוא, אלחנן קרון, בא לכאן, נקלע לתוך לילה זה שברכבת, משום שאשה קטנה אחת, שם בבית הקפה, הניחה יד מרגיעה על זרועו של אחד קירח ולא יפה. – "זאת הייתה הדחיפה האחרונה... אל תשקר, קרון! והראשונה?", והיה לו מוזר פתאום, וכה פלאי פתאום, כי שני אנשים מבוגרים, שני אנשים זרים, שני אנשים מארבעה המיליונים של עיר זו, החליטו בשעה האחת עשרה סמוך לחצות, חצות של ליל אביב, לברוח מעצמם אל... גרינאו...
הוא עזר לה לצאת מן הרכבת, ובשעה שעמדו, זה לצד זו, לחכות לשנייה, החוזרת אל מרכז העיר, הושיטה לו הנערה יד חזקה, כבולה בכְּסַיית-עור לבנה, והציגה את עצמה לפניו בלגלוג מנומס של תלמידת בית ספר שובבה, במקצת חוצפה: "אינני מסתירה אפילו את שמי!", ומקצת בהילות שבביישנות: "אל תחשוב – כלומר – על כל פנים – אינני כזאת..."
והיא אמרה:
"אנטוֹניה... אנטוניה דיטֶרלֶה".
