לאה גולדברג > יצירתה > פרוזה > אבדות > פתיחת הרומן 'אבידות' - חלק שלישי

פתיחת הרומן 'אבידות' - חלק שלישי

5
 
...אנטוניה! הוא שמח על השם. דומה היה, כי ניחש אותו מראש. ידע אותו. חש את ריחו. כן, מובן, הוא ידע את ריחו. הרי עוד לפני רגעים מועטים נזכר באותם התפוחים הקשים-החלקים – תפוחי אנטון. אנטוניה – השם הלם אותה.
 
והיא לחצה את לחיה אל חלון הרכבת השחור, הקר, ודיברה:
"לפעמים... יש מין טירוף כזה... שעות כאלו, כאילו אי אפשר עוד. – אילו, למשל, היה בעיר זו טור אייפל, לקפוץ ממנו למטה... או אוקיינוס... אבל לכי הטביעי עצמך בשְׁפְּרֶה – נגיד, ליד הגשר, במקום שעומדת הסירה הגדולה ששמה 'לווייתן ענקי'. ולמחרת ימשו את גופתך, והמשטרה תסתכל בך כבאותו לווייתן. או ליד המוזיאון, שפסל פרידריך המטומטם יעמוד ויסתכל בך כל הלילה. זה טיפשי מאוד. בייחוד בשעה שאין אפילו סיבה מַספקת להתאבדות. בלילות כאלה נוסעים לגרינאו, אל דודה, שלא גרה שם מעולם, או... נכנסים בשיחה עם אדם זר – היינו-הך".
"האדם הזר, הדודה שאינה קיימת, ההתאבדות היינו-הך! רושם כזה עושה האדם הזר?", חייך קרון לתוך הזרם ההססני של דבריה.
 
היא שתקה רגע, התבוננה בו. צמצמה את גבותיה מעל למצח, הניעה ראשה לאות שלילה. אמרה:
"הרושם הראשון היה: יושב לו אדם. פולני. היה פקיד... נַא... פנקסן-מסחר-לאריגים. מחוּסר עבודה".
 
היא נעצה בו את עיניה החומות, בלעג עצור, כמתנקמת. חיכתה לתשובה. לא., כמובן, הוא לא רצה בהערצתה. מה אכפת לו? דעתם של אחרים? רושם? וזאת כאן? הלא אדם זר היא. אבל, בכל זאת. האמנם? האמנם עלול הוא לעשות רושם כזה על אדם הרואה אותו בפעם הראשונה? אם כן, צדקה לילי? ידוֹע-ידע: אין הוא יפה. גם גבוה איננו. אולם כל אותם ייסורי מחשבה, נפתולי רגש, לבטי שיכרון הדעת – האמנם כל אלה מצטרפים סוף-סוף לפרצוף של פנקסן עלוב? ודווקא פולני? הוא לא אהב את הפולנים. ואפילו הערתה האירונית של בֶּלה בֶּרסוֹן, כי "כל אדם הנהו האוֹסטיוּדֶה  של מישהו" לא הועילה במקרה הנדון. אלא שיש להניח כי הילדה הזרה הזאת, אנטוניה דיטרלה, בת אשכנז כשרה, השתמשה במילה "פולני" כדי להשתמט מן הביטוי "יהודי", שהיה כנראה מעליב הרבה יותר. ומחוּסר עבודה? הוא התבונן בבגדיו. הכול בהם היה כשורה. אפילו קפלי הגיהוץ המהוללים של מכנסיו היו כסדרם. אם כן? אבל במקרה זה צדקה בוודאי. לעולם, לעולם לא יוכל לסגל לעצמו את האלגנטיות הפשוטה של בני אירופה חמודים אלה. תמיד יש בפרצופו משהו מבטלנות המזרח, חותמת של עוני שלא תימחה לעולמים. אלא, באמת, הלא מפריזה היא במקצת. אילו אירע לו הדבר לפני חמש שנים היה, ודאי, מלמדה פרק ב"אתה בחרתנו" רוחני. אולם כעת? מה אכפת לו? ובכל זאת. בכל זאת לא התאפק ושאל: "אמרת 'הרושם הראשון'. האמנם היה כבר גם רושם שני?". צחקה. ניחש לבו כי היא רואה אותו יותר מכפי הנעים לו.
"הרושם השני היה: יושב לפנַי אדם מוזר במקצת. יושב ומכרסם את עצמו ונהנה מכך הנאה מרובה. ואם אפסיק את הנאתו, יסטור על לחיַי, או ישליכני מן הקרון. ואז..."
"ואז?"
"אז החלטתי לפנות אליו".
"ואילו היה באמת סוטר על לחייך?"
הסתכלה בו כאובדת עצות:
"אינני יודעת..." – וכמִסתלַחת: "הלא שאַלתי רק, היכן גרינאו!"
"בת כמה את?", שאל פתאום קרון שאלה אבהית והביט לתוך הנוף הבהיר של פניה.
היא לא השיבה לו, עיניה כבר ביקשו מאחורי החלון.
"טִיר-גַר-טֶן...",  אמרה לאט. ולפתע קפצה ומשכתוֹ בידו, כמשוֹך ילד את חברו-למשחק.
והם עברו משער תחנת הרכבת אל קרחוני האספלט האביבי.
המגנוליה הלבנה שטה בין צללי הגן העמוקים, כברבור על פני יאור לילי. ליד המגנוליה היה ספסל. "פנוי!", אמרה הנערה כמנצחת.
"הם לא הבינו עדיין, כי הלילה הוא ליל אביב", ניסה קרון להתלוצץ והרגיש כי לא הצליח. היא הייתה רצינית מאוד.
"טוב", אמרה אנטוניה, "הנה אנו יושבים. שני אנשים זרים. הלא כן? ורוצה אני שיהיה כמו באגדה. הלא רשאית אני פעם לרצות שיהיה כמו באגדה, לא כן?"
"אין ספק! נשתדל להגשימה". הוא התקרב אליה, הניח ידו על כתפיה, ניסה למושכה אליו. היא חמקה.
"לא. לא כך. הרי כך אין זו אגדה. זוהי מציאות בלתי מעניינת של מאות זוגות בגן זה. על כל הספסלים. לא כן?"
"כן", השיב קרון.
היא הרגיזה במקצת ומצאה חן בעיניו. אקסצנטרית. מטורפת. תמיד פוגש הוא אנשים כאלה. אבל פנים יש לה – בריאים. אולי משחקת היא הלילה תפקיד זה? נראה!
"ובכן", צחקו עיניה של אנטוניה באפלה האביבית, החתולית, הרכה של הלילה, "הננו בתוך האגדה. נפגשנו במקרה ולעולם לא נוסיף עוד לראות זה את זו. הלא אין זה מן ההכרח ששני אנשים ייפגשו פעמיים".
 
מכונית לבנה שקטה שטה על פני השדרה וחתכה את רוך האפלה בפנסיה הפכחים. קרון ראה איך הזדהרו באור החשמל הפתאומי שערותיה של אנטוניה. כאילו נגלה לו סוד לרגע. נתגלה. נשכח. והוא אמר בשלוות ביטחון עצוב: "כן, אין זה מן ההכרח, אם אין רוצים בכך".
"איננו רוצים בכך", ענתה אחריו אנטוניה, "שנינו לא נרצה בכך לאחר שתתגשם האגדה".
"מה היא רוצה?", חשב קרון, "לשם מה עוטפת זו רומן בנאלי בספרותיות מזויפת? העלמה העדינה מתכוונת לדבָר מסוים ומתחבאת מאחורי המסתורין. הופכת הכול לנוֹבֶלה גרועה". – הוא הביט בפניה השותקים, בידה הנחה על ברכה וחש משטמה לכְּסַיית העור הלבנה הארוכה המסתירה ממנו את עור היד.
"הסירי את הכסייה!" ציווה.
הסתכלה בו. ולא צייתה.
"אם כך, אלך", אמרה.
"לא... סלחי. רציתי רק לראות את היד. ידי אדם מביעות לא פחות מפניו", השיב, ותמה על עצמו שבעֵת כה קצרה סיגל לו סגנון בנאלי ואווילי כל כך.
 
היססה רגע ופתאום הפכה אליו את מלוא פניה – כמו שם, בקרון: "ובכן, זוהי האגדה. כל אחד מאתנו מספר לזולתו אגדה על חייו, והולך על מנת שלא להיפגש. אתה המתחיל".
קרון הביט בה כמנסה לתהות על כוונתה, אך פניה לא אמרו לו כלום. היה חושך. "ילדוּת!", חשב בלבו – "ואולי טוב כך. היא מרפאָה אותי על פי שיטת פרויד. וידוי בגן הלילי ליד מגנוליה מלבלבת. – איזו מדיצינה רומנטית! ריבונו של עולם! הייתי לפנים תלמיד גימנסיה, אך נדמה לי שגם לא הייתי חורט לבבות פצועים על ספסלי הגן". – ובכל זאת אמר: "האגדה שלי פשוטה, ככל האגדות, כי אין דומָה אגדה לחיים. האגדה שלי שקטה ככל האגדות, משום שבסַפרי כי בכיתי – אינני בוכה: אני רק מסַפר. האגדה שלי מוקדשת הלילה לך, כי בה מסַפר אני על אשה אחרת, היודעת אותה ואינה רוצה בה. ואני עייפתי מלהקדיש אגדות לאלה שאינם רוצים בהן. ועוד: האגדה שלי איננה רצינית ביותר, כי עדיין אינני יודע באיזו מידה רציניות הן המילים. ואני מכיר אותן, את המילים. מכיר מאוד".
 
פניה היו מכוּונים אליו, כלוח שעון גדול הקולט את הרגעים. היה קשב רב. ואפשר היה לדבר. ולפתע היה טוב לדבר. והוא האמין, כי תשתוק.
"ובכן", אמר, "ההקדמה לא הייתה קצרה. ואני פותח ב'היֹה היה'. היה היה בעיר קטנה שבצפונה-מערבה של רוסיה זוג יהודי צעיר. אבא ואמא. אבא היה עורך דין ואמא אשה צעירה, יפה וטובת לב, ככל האמהות הטובות בכל האגדות הרעות. ולהם שני ילדים. בן ובת. שם הבן אלחנן, ושם הבת נינה. האב היה עוסק במלאכתו וקורא עיתונים ליברליים. האם דאגה למשק הבית. והילדים שיחקו ולמדו בבית הספר. האחות, שהייתה הבכירה, הייתה מכה את אחיה מכות רצח. והוא היה מתנקם בה ושובר את בובותיה. כך חיו להם בשלום ובשלווה, עד שבא הטֶבח הגדול, והמשפחה גלתה ממולדתה, ובאחת, לאחת הבירות של מדינה רחבת ידיים. והחיים שם היו שקטים פחות, והילדים גדלו, כי כך דרכם של כל הילדים בעולם. ובאו עליהם מיני תלאות ומהפכות, חרפת קור וחרפת רעב. והבת גזזה את צמתה והרכיבה משקפיים על חוטמה והייתה נואמת לפני חיילים ומלַחים נאומים מלהיבים ביותר. אחד המַלחים התאהב בה ונשאָה לו לאשה ונסע עמה אל עיר נמל דרומית שבאותה ארץ. מאז חדלה לכתוב מכתבים הביתה, וגורלה לא נודע עוד. והאב נסע בקרון משא אל אחת מערי המזרח להביא לחם למשפחתו, ולא שב. מת בדרך, באחת התחנות. טיפוס טרפוֹ. ונשתיירו בעיר האם והבן. והאם לא הייתה צעירה עוד, וגם לא יפה, ולא הוסיפה עוד לדאוג למשק הבית, כי לא היה משק בית. והבן כבר למד בשקידה פילוסופיה ומזרחנוּת". "הוֹ, מזרחנות!" – חזרה אנטוניה כמכושפת.
"מה אמרתְּ?"
היא שתקה.
 
הוא המשיך:
"הבן, שהיה כבר סטודנט והתחקה על טיב האדם, היה בן מביש ורע ולא דאג לאמו והיה מאחר לשוב הביתה מישיבות מפלגה בלתי לגאלית ומבֵּית נערות 'חופשיות', שהיו גם הן בנות רעות לאמותיהן, אשר חינכו אותן לצניעות, לחופה ולמעשים טובים. והבן הזה, שהיה מטופל מאוד בהצלת עם שלם ואולי כל האנושות כולה, לא חשב על הצלת אשה מזדקנת, שהייתה מתקנת את פוזמקאותיו ומחכה לו לילה-לילה. ויום אחד בבואו הביתה ראה כי חולה היא מאוד. אז ישב ליד מיטתה, ישב שבועיים ולא מש משם. וכעבור שבועיים באו שוטרי-חרש לביתו ואסרוהו והגלוהו לסיביריה, כי היה 'מורד במלכוּת' וחלם על ארץ רחוקה לעם מעונה וקטן התועה בכל קצווי עולם. בשבתו בבית הסוהר, באחת הערים הקטנות שבדרך הארוכה מאותה מטרופולין לסיביריה, נודע לו, במקרה, כי האשה ההיא מתה עוד בליל צאתו. אחר כך היו שנים קרות מאוד, הרפתקאות בתי סוהר. וגם אלה נגמרו, כי הכול נגמר. – באגדות ובחיים. ואלחנן שוּלח לחופשי, כלומר, לארץ אחת מארצות המזרח הקרוב, שאליה התגעגע תמיד. הוא ומַחבּרת השירים אִתו. כתב יד בשפה עתיקה. כתב יד בכייני, סנטימנטלי, פרי בוסר. רעים היו השירים. רעים מאוד".
 
הוא נשתתק. הביט סביבו כמבקש עזר. איזו פטפטנות תקפַתהוּ, ריבונו של עולם! למה הוא מספר לה כל אלה? מי המריצוֹ להגיד דווקא את האמת? לשם מה מוסר הוא לה סכֶמה זו של חיים רבי סבל ובלתי מעניינים, בתור אגדה? הרי יכול היה לִבדוֹת משהו עליז יותר. הרי יכול היה לדבר על יפן, על הודו, על גבעולי אורז מלבינים בשדות שטופי שמש, על אוצרות אלדין, על כוכבי שמים רוחצים בחול המדבריות. הן יכול היה גם... לשתוק.
 
אבל היא הקשיבה. כל כך הקשיבה. ובראוֹתה שההפסקה אינה לשם המשך, אמרה כמתעוררת:
"אלחנן, שם יפה. מוזר: אלחנן".
"אקזוטיקה!", חשב קרון בזעף מתלקח.
"ואחר כך מה היה?", שאלה אחרי שתיקה קלה.
"אחר כך", אמר קרון בעיצָּבון פתאומי, "אחר כך, אנטוניה, היה הכול אחר משהוּצרך להיות. כלומר, בדיוק כמו שהוצרך להיות: ההפך ממה שרציתי. אבל היה טוב. טוב מאוד. יתר על המידה. ורע היה... עוד יותר. הייתה עבודה קשה. ושוב רעב. וסבל יצירה. וסבל אהבה. ואותה אשה שהאגדה אינה מוקדשת לה, משום שאינה רוצה בה. אשה קטנה. ישנן, ודאי, רבות כמוה. לא היפה שבעולם, לא החכמה ביותר, לא הטובה ביותר. לא. אבל היא הייתה. כל כך הייתה".
"האם רק הייתה?", שאלה הנערה בלחש עצבני-חנוק.
קרון הביט בה וניסה שלא להשיב דבר, אך לא יכול משום-מה לעצור בלשונו זו הדוהרת כסוס פרא שנמלט מלהבה.
"לא", הוא אמר, "היא עוד... לא. לעולם לא תהיה 'הייתה'..."
הנערה נזדקרה פתאום. בתנועה חדה, כנקרעת, קמה. פנתה לו עורף. הלכה. הוא התבונן במתרחקת כאילו ראה את הירח, הצף ממנו והלאה ואין בכוחו להחזירו. ורק לאחר שנדם קול צעדיה, הבין לפתע באכזריות חותכת ובהירה, כי הוא רצה בה, הלא אי אפשר, אי אפשר, שיאבדנה, כך סתם, פתאום. הוא קם.
"אנטוניה!", צעק בקול, "אנטוניה! אַת חייבת לי אגדה, אנטוניה!"
הייתה דממה. הוא רץ צעדים מספר.
 
על פרשת ארבע שדרות מצטלבות עמד פתאום ונשם לרווחה.
"אדם מבוגר משתטה. אידיוט!"
"דִמדוּם!", אמר לעצמו בלחש, ולפתע עלה אליו הניחוח הדק, התינוקי, המגשש של הדשא. והוא נזכר, כי במשך ארבעת החודשים האחרונים לא כתב אפילו שורה אחת.