​מכתב אמיתי על נסיעה מדומה

 

   אתה,

אולי גשם אינו יורד, אבל החלונות זוכרים את הסגריר. וקר. אני רואה את גב נושא המכתבים. הוא נכנס אל הבית שממול. תיבת הדואר שלי ריקה כרגיל: מלות הגאולה המעטות ההן העלולות  לפתוח לפני את גבולות הארצות הזרות לא נכתבו עדיין אני עוד פה. עוד לא נסעתי אך אני נפרדתי ממך, אף כי גם אתה פה. אולי אפילו בחדרי. הלוא אפשר לעצום לשעה קלה את העיניים, לשמוע את רעד התנור הבוער ולחשוב שזהו המסע שלי שאני כבר נסעתי. הלוא כך הוא – נסיעה ספרותית גם בה יש הרפתקאות וחוויות.

 

הגיבורה שלי – רות – עלולה לחיות כמוני בזמן התלוי על בלימה. יודעת היא שעליה לנסוע והדרך חסומה בפניה. ולפי שעה הכול נעשה עבר והולך והיא נאחזת בנסיעה ספרותית. רות אינה עלמה סנטימנטלית. היא כותבת מכתבי-אהבה לא כדי לשרפם אחר-כך בתנור. יש לה מטרה ספרותית. מכתבים אינטימיים באמת אי אפשר לפרסם. על כן בחרתי בגיבורה, ששמה אינו שמי ושם אהובה אינו שמך. אם רות דומה לי וזה אשר היא פונה אליו – לך, הרי הם, בכל זאת, לא אני ולא אתה – הם דמויות מדומות כמו הנסיעה.

שם אהובה של רות עמנואל. היא קוראה לו "אֶל" מתוך חיבה ו"עמנולינו" לשם קיצור. או להיפך.

 

היחסים שלהם אינם מסודרים, ראשית מפני שדומים הם לאלו שלנו, שנית מפני שלכתוב על יחסים מסודרים... משעמם.

 

תוכן המכתבים האלה ניתן להתבטא בשמו של ספר לטיני אחד מימי הביניים – "על כל הדברים שבעולם ועל עוד משהו"  – הלוא תבין, העיקר הוא אותו ה"עוד משהו" כי "כל הדברים שבעולם" ביני ובינך מה הם ? – יש מלה צרפתית המבטאת קצת את אופי המכתבים האלה: Causerie תרגומה העברי כבד ומעליב ("פטפוט"? "שיחה נאה"?) – לא לאלה נתכונתי הרי Causerie היא במקצת גם אותה המלודיה העדינה עתיקת-היומין שידי איזו סבתא אצילית פרטוה על פסנתר ישן ומתאנח.

 

הערים שרות כותבת עליהן הנן רק בועות-סבון הנולדות בדמיון בשעה שהטמפרטורה של הנפש עולה עד °39,9. בכל נשמה יש אוסף פיתוחי עץ עתיקים, השמורים בה מימי הילדות – תמונות ערי-חלום, רחוקות ויקרות. ואחת היא, אם ראה ואם לא ראה האדם את כל הערים האלו אחרי שאסף את פיתוחי העץ בנרתיק נשמתו – אין התמונה משתנה על ידי כך: אין היא קשורה במציאות ובעצם, הרי בשבילנו כל העולם הנו פיתוח עץ פרימיטיבי ולא גדול – ציור עיר דמיונית – כי אלמלי כן, איך יכולנו לשאת בתוכנו את "כל העולם" על פרטיו השונים והרבים? רות לא ראתה מימיה את רוב הערים המתוארות במכתבי נסיעתה: הן רק הד אסוציאציות, בליל חרוזים, תמונות והלך-נפש. לפני כל מכתב ממכתביה היא תופיע לפני קוראי בשבתה בעומק החדר בעיר מולדתה ובכתבה מכתב מפריז או מבריסל. אני כותבת זאת כמו שהציג וַכטַנגוב את "טורָנדוט":  השׂחקן מתאפר על הבימה לעיני הקהל – אל לשכוח שהוא שחקן ולא בן-מלך סיני!

 

נסיעתה של רות נגמרת מפני שהיא סוף-סוף נוסעת באמת, וכנראה טוב הדבר. רגל הדורכת על אדמת נכר יודעת אולי יותר ממוח המגשש במרחקים. מי יוכל להגיד זאת אל נכון?

 

המכתבים האלה הם פרי בדידותה של רות. פרי בדידותי הם. אני מביאה אותם שי לך – בהרבה תוגה וקצת תודה.                      

                                                                                  ל.

  

 

לילות ראשית הסתיו נשרו אל חלונה של רות כפירות בשלים וריחניים. החרגולים מעבר לחלון ניגנו מנגינה דואבת על פסנתר-השעות הפצוע. ובאוויר – בין האדמה והירח – היה תלוי עדיין הבל-פיו של הקיץ – רטוב וחם. רות הקיצה באחד הלילות ושכחה פתאום את חלומה. רק נדמה לה, כי טוב היה החלום. היא הגישה את ידה אל פניה למשש את חיוכה ולא הרגישה כי היד מחתה דמעה. ולבוקר היה רק פחד מפני עיניו הגבובות של היום וכיסופים – כאד על השפתיים. על כן כתבה:

 

 

 

מסע מַרִיֶנבורג–ברלין

20.10.34

 

אֶל, הילד שנשאר שם!

איני בוכה. כבר איני בוכה. רק צר לי קצת המקום בתא הקרון עם המילה הגדולה "לעולם".

 

מלבדה אתי שניים: א. רופא מאסטוניה. יהודי. צרוד. ב. סוכן נוסע מ"אי-שם" – מבטא הרוצה להיות אמריקני. רפש עיירות המזרח על נעלי לכה ולתמהוני... אף לא בדיחה אחת. ריח ניחוח עולה מגבינה הולנדית, בשׂמים רעים וסיגריות זולות. מדברים על לאומיות ובין-לאומיות. המסקנות בערך: עט נובע אינטרנציונלי עדיף ממכונת-כתיבה, כי בעט נובע אפשר לכתוב בכל השפות – הלוא תראה, גם זה מתחיל ככל אותן האנקדוטות מהמין הגרוע: שני יהודים נסעו ברכבת...

 

ומעבר לחלון – אילנות זקופים וקלי מירוץ ממהרים חזרה אליך, פסים מבריקים כשתי זרועות חשופות הנמשכות לחבק את מתניה של המולדת העזובה, שאינה מתאבלת עלי.  – האם כל זה מתרחק, האמנם מתרחק?

 

באזני מזמזם זבוב דוקרני ומיואש של שיחת שני האנשים הזרים. אני מתחילה לנמנם. איני בוכה. וכשאני מתארת לי את דמדומי מבטך המצל על זו הגלויה, אפשר שאני אפילו מחייכת.