אוסף המכתבים והגלויות של לאה גולדברג לטוביה ריבנר הוא ודאי מקור אפשרי לסיפוק סקרנות ולמענה על שאלות לחייה וליצירתה של גולדברג. מצד המצאי הביוגרפי-הספרותי מספרים לנו המכתבים על יחסה של גולדברג לש"י עגנון, למארק שאגאל ולאישים אחרים, והם מציירים את חייה, בעיקר בשנותיה בירושלים (משנת 1952 ואילך). מדבריה אפשר ללמוד על פעילותה במעגלים שונים של עולם הספרות בישראל של שנות החמישים והשישים: הוצאות ספרים, מוסדות אקדמיים. פה ושם נמסרים לנו הדים למצב הלאומי, בעיקר על המציאות בירושלים ובישראל בכלל בעקבות מלחמת ששת הימים. מוקירי יצירתה ימצאו עניין גם בהתייחסויותיה לספרים בתחום עיסוקה האקדמי: ספרות השוואתית, הסופרים הרוסים הגדולים, הרומנטיקה, תולדות השירה בתרבות המערב ועוד.
אולם עיקר ערכו של החומר האישי הוא בדיוקן האישי, העדין, המורכב והעמוק של לאה גולדברג היוצרת ופועלת במקום ובזמן מסוימים. כי שאלת המקום והזמן היא לב-לבם של הגלויות והמכתבים שהיא שולחת לקיבוץ מרחביה, שם מתגורר המשורר טוביה ריבנר. היכן לאה גולדברג? פיזית, היא מעט בתל-אביב ובעיקר בירושלים, תמיד בדירה, תמיד עם חלון הצופה לגינה, לרחוב. פרט לכך היא בפריז ובאתרים שונים בשווייץ, ברחבי איטליה וכן בדנמרק ופעם אחת בביקור בספרד. מהמכתבים עולה שגולדברג מצויה תמיד לקראת נסיעה או בעקבות נסיעה. אמנם מדובר בכנסים אקדמיים ובמחקר בספריות, אך בעיקרו של דבר היא זקוקה לאירופה, לתרבותה, לקצב שלה, למראותיה ולצבעיה. וכאן, בארץ? עבודה ועוד עבודה, עד שהיא מתארת את עצמה כַּ"אישה העייפה ביותר בעולם". השתיקה של גולדברג ביחס למתרחש בעולמה הארץ-ישראלי עשויה להעיד על אי-נחת. היא מרבה לכתוב על הסתגרות בבית, על קושי לצאת לאירועים, על התחמקות מחובות חברתיים. לעומת זאת, נזכרות הרבה פגישות עם חברים ושוב ושוב עולה דאגתה לאנשים יקרים. אל מול קשיי החיים והנפש, תשומת הלב לזולת, לאחר, ליקר ולקרוב, ממלאת תפקיד חשוב בחייה. עולם התרבות, עולם ההשראה והזירה הממשית של הרוח האנושית – בחוץ לארץ, באירופה.
פה בירושלים, היא לעתים שמחה על כך שמזדמנים לה תלמידים טובים, אך לא פעם מסתננת מבין השיטין מידה של ביקורת וחוסר שביעות רצון מרמת ההשכלה והתרבות שהיא נתקלת בה במעגלי פעילותה כמרצה, כמשוררת, כאשת תרבות. דעתה אינה נוחה מהנעשה בארץ מן הבחינה התרבותית. מחשבותיה וכמיהותיה האמנותיות קשורות תמיד לספרים הרואים אור באירופה. לא מעט היא עוסקת בקבלת ספרים ובתכנון דרכים לגרום לספרים להגיע אליה, בין אם לירושלים ובין אם ליעדים באירופה שבהם היא שוהה במסעותיה. ובכל זאת, כל העת יש בה כמיהה לשוב הביתה, לירושלים, להיות כאן. טענתה הגדולה נוגעת לעומס העבודה המוטל עליה באוניברסיטה. העייפות, הדרישות, התביעות ביחס לזמן שלה, מגבירות את מועקתה, את תוגתה ואת הקושי שהיא חשה כיוצרת שמהלכי נפשה דורשים את שלהם.
גולדברג מרבה להגיב למזג האוויר ולנוף. אם מזג האוויר הוא נוכחות קבועה במכתבים – בארץ כמו בחוץ-לארץ, הרי שנוף מוזכר במכתבים רק בהקשרים האירופיים. המבט של לאה גולדברג על הנוף ועל מזג האוויר הוא אינטימי, כגורם המשתתף במצב רוחה ובתחושתה הקיומית. תחושה דומה עולה למקרא דברים שהיא כותבת העוסקים בבריאותה, שאינה שפירה כלל וכלל. צרות בריאות וחוליים שונים מזכירים לנו שההתכתבות עם ריבנר מתעדת גם את סתיו חייה של גולדברג, שמותה ממתין פחות משנתיים לאחר המכתב האחרון באוסף שלפנינו, וסימניו גוברים עם הזמן. במבט של קורא בן זמננו, מדובר בתמונה טרגית: לאה גולדברג נפטרה לפני שמלאו לה חמישים ותשע שנה. אלא שבמכתבים הבריאות היא כמו מזג-האוויר וכמו הנוף: נסיבות שמלוות את החיים, דברים שאי-אפשר באמת לשנותם, חומרים שאדם טובל בהם בימיו בעולם הזה.
בסוף חודש ספטמבר של שנת 1954, ב' דראש השנה של אותה שנה, כותבת גולדברג לריבנר:
"על רוסיה לספר במכתב לא אוכל: לפעמים בלילה מתעוררת אני עם פרט זה או אחר כנגד עיני, המאיר לי את הדברים באורח אחר וחדש ובכל פעם שונה אותו אור. אני יודע, בשביל אנשים כמונו זוהי ארץ בלתי אפשרית, אני מי אנחנו ומה אנחנו שדעתנו, או נכון יותר הרגשתנו, תקבע את מהלך הדברים בעולם, אם אמנם הולכים הם לקראת הרצוי, והאם הולכים הם לשם? הנה דבר זה הוא עיקר השאלה, שכן אחרי כל החינוך המהפכני, במידה שראיתיו, הפסיכיקה של האנשים היא זער בורגנית, על פי רוב. ומה יהיה אפוא על כך? עם זאת – הישגים כמובן ישנם, וגדולים מאוד וחשובים מאוד, אולי אם יתנו להם להתפתח ולחיות בשלום – נו טוב. אספר לך כאשר נתראה".
גולדברג אמנם כותבת על רוסיה, שנה וחצי לאחר מותו של סטלין, אך ממרחק של שישים שנה דומה שהיא כותבת לאו דווקא על רוסיה בלבד, וודאי שלא רק על עצמה. מעבר להצצה הביוגרפית, זהו ערכה הגדול של אסופת הגלויות ומכתבים של לאה גולדברג לטוביה ריבנר.
