הסיפורת הבדיונית של לאה גולדברג (1970-1911) היתה ערוץ משני ביצירתה, שנע במקביל לאפיק כתיבתה המרכזי – השירה. ערוץ זה עלה אל פני השטח פעמים ספורות בלבד, בעיקר כשפרסמה את רומן המכתבים "מכתבים מנסיעה מדומה" ב-1937, ובהמשך – את הרומן "והוא האור" ב-1946, אולם הוא ליווה את לאה גולדברג בהתמדה ובאינטנסיביות ברוב שנותיה: החל מילדותה ועד סוף שנות השלושים לחייה (הן סוף שנות ה-40'). אם נכלול את יצירותיה בתחום הדרמה במניין הפרוזה שלה, הרי שכתיבתה בערוץ זה נמשכה עד המחצית השנייה של שנות ה-50'.
יומניה של לאה גולדברג בת העֶשְׂרֵה מלמדים עד כמה היתה כתיבת סיפורת מרכזית עבורה באותן השנים: בהיותה בת שתים עשרה – שלוש שנים בלבד אחרי שהחלה ללמוד עברית – היא כותבת מעשייה ציונית קצרה בשפה זו, "המדורה" שמה, וכעבור זמן קצר – סיפור ששמו 'התפילה', אודות נערה הלוקחת את אחיה הצעיר להאזין לנגינת 'Ave Maria' דווקא בערב שבת; באוגוסט 1924, והיא בת שלוש עשרה, מציינת גולדברג שכתבה בחודש החולף "שלושה סיפורים עבריים ואחד רוסי"; חודשיים לאחר מכן היא קוראת לאמה מעשייה ששמה 'שיר ערש' ומופתעת מתגובתה הצוננת ("אולי יען כי היא אינה מבינה עברית", מנחמת הבת את עצמה); ובגיל שש עשרה היא כבר מתכננת לכתוב רומן, "עלי אדמות" שמו, אך עד מהרה נואשת מכך, "למען לכתוב רומן צריך להתבגר, והרבה הרבה לדעת ולשלוט בשפה.