בתחילת 1928, כאשר לאה גולדברג היתה כבת שבע-עשרה, הופיע בקאונאס (שמה הליטאי של קובנו) ספר קטן  בן 32 עמודים  בשם  הספרות הליטאית העממית.[1]  העורך, ד"ר משה ירדני-זקהיים, היה מורה בגמנסיה על-שם שוַאבֶּה שבה למדה אז לאה גולדברג.[2]  כותרת הספר, שם העורך וכותרות היצירות נדפסו בו גם בעברית וגם בליטאית. הספר כולל מבוא מאת העורך, שכותרתו כשם הספר, "הספרות העממית הליטאית";[3] 171 משלים ופתגמים ליטאיים בתרגום לעברית, כנראה פרי עטו של העורך (אולי על-פי תכנית הלימודים);[4]  שש "דאינות" (שירי עם ליטאיים)[5] בתרגום "לאה משורר"; ושלוש דאינות נוספות בתרגומו של משה אבנשטיין .[6]  בשם-עט זה חתמה לאה גולדברג על יצירות נוספות שנדפסו לפני עלייתה לארץ.[7]  ברומן האוטוביוגרפי שלה, מכתבים מנסיעה מדומה (1937) כתבה לאה גולדברג:  "ואני (…) שונאת  עלמות הכותבות שירים. (...) אני לא עלמה הכותבת שירים – אני משורר."[8]   לא היתה למרות שהיו בקובנה נשים אחרות שפירסמו בכתבי-העת העבריים,[9] אין לפקפק בכך שלפנינו הפרסום הראשון של תרגום שירה לעברית של לאה גולדברג הצעירה. ...

למאמר המלא