למחזור שירי 'על הפריחה' יש חשיבות יוצאת-דופן בחייה של לאה גולדברג: הוא מוקדש לאברהם בן-יצחק, ונכתב ממש כשהתחילו יחסי אהבה בין שני המשוררים, כפי שמעיד יומנה.[1] צורתו המושלמת מעלה על הדעת תכשיט מפואר, מתנת אהבה: תשעה שירים בעלי אותה צורה בדיוק, עשרה טורים מחורזים בטרצינות - הישג אסתטי שהיה אמור להרשים את בן-יצחק, משורר שגולדברג העריכה מאד את טעמו הספרותי, ואף ציינה אותו לימים, בצד ביאליק, כמשורר העברי שהשפיע עליה ביותר.[2] על פי השירים שגולדברג בחרה לכלול במוקדם ומאוחר וגם על סמך הראיון שלה עם גליה ירדני מתברר ש1941-, שנת הפרסום של 'על הפריחה' היתה בעיניה מעין מדרגה אל הישגים שהניחו את דעתה גם לאחר עשרים שנה כמעט. [3] ובכל זאת, באופן מוזר היא כאילו עשתה הכול כדי להצניע את חשיבותו של המחזור 'על הפריחה': לעומת 'שיר בכפרים' ו'מביתי הישן', שפורסמו כספרונים נפרדים (1944 ,1942 ), שירי 'על הפריחה' נבלעו בתוך הקובץ 6 פרקי שירה בעריכת שלונסקי, יחד עם מחזורי שירים של אליעז, אלתרמן, בת-מרים, פן ושלונסקי עצמו.[4] לאחר מכן שובץ המחזור, בשינויים קלים מאד, בתוך הספר על הפריחה שהופיע ב1948-, ולא במקום הראשון. במוקדם ומאוחר מופיעים, כמובן, שירי כל הספר הזה לאחר שיר בכפרים ומביתי הישן, וזה שוב מטשטש את חשיבותה של 'על הפריחה' כנקודת מפנה בדרכה של המשוררת. מדוע שובצה היצירה היפהפיה הזו בפרסומים שטישטשו את חשיבותה? האם בגלל שינוי ביחסה של גולדברג לבן-יצחק, או גם מסיבות אמנותיות, שגרמו למשוררת להסתייג מהכיוון שאליו פנתה ב'על הפריחה'? ...
למאמר המלא
