אתרים אישיים > סשה ארגוב > ביוגרפיה > אלכסנדר סשה ארגוב - ביוגרפיה (המשך)

אלכסנדר סשה ארגוב - ביוגרפיה (המשך)

​במחצית השנייה של שנות השבעים חלה תפנית בחיי היצירה של ארגוב ובהד התקשורתי ששיריו זכו לו. בשנת 1979 יזם קיבוץ גבעת חיים ערב שירי סשה ארגוב. בהכנות למופע הכיר ארגוב את אורה זיטנר, ששימשה אז מנצחת המקהלה ואחראית לשירת הסולנים. מפגש זה הוליד שיתוף פעולה פורה בין שניהם. ב-1979 הם הקליטו תקליט משירי ארגוב - שירים מוכרים בצד שירים חדשים – כשזיטנר שרה וארגוב מלווה אותה בפסנתר. התקליט הוביל להפקת מופע מיוחד בהשתתפותם, וזאת לאחר שנים רבות שבהן ארגוב לא הופיע על בימה. "הוא היה אז אחרי ניתוח לב" סיפרה נוסיה ארגוב. "ואני חושבת שבגלל ההופעות הוא הבריא מהר. הוא נורא אהב את זה. כשאתה כותב אז אתה כותב וזה נשאר פה, מישהו אחר שר. אבל כשאתה מופיע על הבמה, ואתה מנגן, ואתה מקבל מחיאות כפיים כאלה, אז זה כנראה עושה משהו. לא כנראה. עושה. הוא אהב את זה". ההופעה, שהתקיימה ב"בית אריאלה" בתל אביב, זכתה לביקורות נלהבות ובמקום שתרד אחרי חודש אחד, כמתוכנן, היא נדדה שלוש שנים ברחבי הארץ. בעקבות ההצלחה הקליטו ארגוב וזיטנר ב-1981 אלבום שני.
 
 
הופעות אלו פתחו פתח לשיתופי פעולה פוריים ואיכותיים עם יוצרים ומוסיקאים מן השורה הראשונה, לתנופת הקלטות ולמופעים משותפים. הבולט מבין שיתופי הפעולה האלו, ואף המצליח מכולם, היה עם המלחין והזמר מתי כספי. ב-1982 הקליטו ארגוב וכספי את התקליט "מתי כספי שר סשה ארגוב" ובו משיריו הידועים של ארגוב. שנתיים אחר-כך העלו את המופע "מתתיהו ואלכסנדר". במופע נכללו שירים ידועים ושירים חדשים (את ואני; מחכה עד הקיץ; האהבה אשר איתי; הם בזמר שלי; מעבר לתכלת; אהבה אחרונה; עד; ערב) וכן קטעי קישור של כספי. בעקבות המופע הוקלט תקליט שני אשר זכה גם הוא להצלחה גדולה. צירוף זה של שני מלחינים, המבצעים יחד את יצירותיו של אחד מהם, הוא צירוף מיוחד שלא חזר על עצמו בזמר העברי.
 
  
 
 
                                                   תכניית המופע
 
 
במהלך שנות ה-80 שיתף ארגוב פעולה עם הזמרת סנדרה ג'ונסון, והיא הקליטה תקליט (שלא יצא בפורמט מסחרי) ובו שירים חדשים לגמרי שהלחין ארגוב. כמו-כן הוא הופיע עם הזמרת טל אמיר, כשנתיים בכל הארץ, כשהוא מלווה אותה בפסנתר.
 
  
שיתוף פעולה ייחודי נוסף בתחילת שנות ה-90 היה עם "שמיניית ווקל" אשר ביצעה והקליטה שירים ישנים וחדשים של ארגוב בביצוע קולי בלבד, ללא ליווי כלי נגינה (א-קאפלה).
 
 
סשה ארגוב הלחין למעלה מאלף שירים למילים של משוררי ישראל ופזמונאיה: דוד אבידן; עמוס אטינגר; רפאל אליעז; דן אלמגור; נתן אלתרמן; תרצה אתר; ח.נ. ביאליק; יוסי בנאי; לאה גולדברג; חיים גורי; יונתן גפן; ע. הלל; נתן זך; אברהם חלפי; חיים חפר; יורם טהרלב; שאול טשרניחובסקי; נתן יונתן; ס.יזהר; חנוך לוין; ירון לונדון; איציק מאנגער; יחיאל מוהר; עלי מוהר; אהוד מנור; אלכסנדר פן; אפרים קישון; דליה רביקוביץ'; יעקב רוטבליט; רחל; יעקב שבתאי; רחל שפירא ועוד.
 
ארגוב נודע בקשר העמוק שלו לשירה הכתובה והוא הרגיש מחויבות רבה למשמעות ולקצב של המילים בטקסטים שנמסרו לו להלחנה. הדבר בא לידי ביטוי בפרשנות המלודית, במבנה ההרמוני וביחס שבין ליווי למנגינה שהעניק לשירים. "אני שומע לא רק ריתמוס לא רק פונטיקה אלא גם את ההבעה של המילה" הסביר ארגוב באחד מהראיונות שנתן. "אינני יכול לכתוב פראזה עליזה עם מילים לא מתאימות. אני חי את המילים. המנגינה יכולה לצאת יפה אבל אם היא לא מבטאת את המילה אני צריך להמשיך ולעבוד עליה. הכוונה שלי כשאני כותב מוסיקה היא שזה יתאים כמו כפפה למילים. יכולתי לעשות הרבה יותר פשוט לו הייתי כותב הרמוניה רק לפי המנגינה, אבל אני רציתי שזה יהיה ביחד לכן הייתי צריך לעשות כל מיני קומבינציות לסבך את המנגינה כדי להיות נאמן למילה".
 
 
הסביבה המוסיקלית שארגוב פעל בה והושפע ממנה הייתה מורכבת מפסיפס מגוון ביותר של סגנונות – החל ממוסיקה קלסית ולידר אירופיים, מוסיקה רוסית עממית, שנסונים צרפתיים, מוסיקה סלונית (טנגו וואלס), מוסיקה לטינו-אמריקאית (צ'ה צ'ה צ'ה, רומבה, סמבה ופסדובלה), ג'אז (וממנה מקצבי הבוסה נובה), פופ ורוק. סגנונות אלו עברו את הפריזמה האישית שלו ויצרו שפה מוסיקלית מורכבת וייחודית מאוד המשלבת בתוכה בין העממי לאמנותי. "נולדתי עם עולם הרמוני מיוחד משלי שמלווה אותי מאז הלחנותי הראשונות" נהג לספר. "חיברתי מלודיה מיד עם ליווי בהרמוניה...אני שומע מודולציות באופן אינטואיטיבי...כל זה דחק אצלי את הצורך ללמוד הרמוניה...". 
 
וכך הסתייג ארגוב מן השימוש בכינוי "מלחין" לגביו, כיוון שתואר זה שמור היה מבחינתו למלחינים מתחום המוסיקה הקלסית בלבד. בשלב מסוים החליט להרחיב את השכלתו המוסיקלית והחל ללמוד קומפוזיציה אצל המלחין מרדכי סתר. סתר, אשר התרשם מכישרון ההלחנה של ארגוב ומן האינטואיציה המוסיקלית שלו, המליץ לו לוותר על הלימוד הפורמלי ולהמשיך ולכתוב בדרכו. אי-ויתור על שפתו ואמירתו המוסיקלית, כמו גם מורכבותו ורמתו האמנותית, גרמו לו להוציא מתחת ידיו שירים שהיו מי שהישוו אותם לליד האמנותי. השירים הרבים והאהובים, שבחלקם אף היו קשים מאוד לביצוע, נקלטו וחלחלו בתודעה הקולקטיבית עד שהפכו לחלק בלתי נפרד מן הזהות הישראלית.
 
 
ארגוב זכה בחייו להערכה והערצה הן מן הקהל הן מיוצרים ​– מלחינים, מעבדים וזמרים -שהצדיעו לו בעשרות אירועים והפקות: תכניות רדיו וטלוויזיה; מופעים (צוותא תל-אביב; התאטרון הקאמרי; היכל התרבות – עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית; הספרייה הלאומית בירושלים – לרגל העברת ארכיונו לספרייה ועוד), פסטיבלים (פסטיבל מוסיקה ווקלית – "ווקליזה" – בתל-אביב; "פסטיבל הזמר" בערד; "פסטיבל צלילי המדבר" בשדה בוקר ועוד) ועשרות רבות של הקלטות מסחריות. גם לאחר מותו, זוכים לחניו של ארגוב לעדנה מחודשת בקרב אמנים צעירים וותיקים כאחד.
בשנת תשמ"ח קיבל ארגוב את פרס ישראל על תרומתו לזמר עברי. כמו כן זכה בתואר יקיר העיר תל אביב (תשמ"ז), בפרס יגאל אלון (תשמ"ה) ובפרס אקו"ם (תשמ"ב).
סשה אלכסנדר ארגוב נפטר ב-ג' בתשרי, תשנ"ו, 27 לספטמבר, 1995, והוא בן 81.