פאוסט - יוהן וולפגנג פון גתה

כריכת הספר של תרגום "פאוסט" לעברית

יוהן וולפגנג פון גתה (1832-1749) נחשב גם היום לאחד המשוררים הבולטים בתולדות הספרות הגרמנית. מקובל לכנות את גתה "המשורר הלאומי" של העם הגרמני, ובמשך דורות כל התלמידים בבתי הספר הגרמניים פגשו את יצירותיו של גתה בשלב כלשהו במהלך לימודיהם. בבתים רבים עמדו מהדורות פשוטות או מפוארות של יצירות גתה, ועד לא מזמן רבים ידעו לדקלם בעל-פה שירים ובלדות של המשורר הדגול. לשמו של גתה קשורה בקשר הדוק שמה של העיר הקטנה וויימר, שבה חי ופעל רוב חייו. ישיבתו בה של המשורר – שהיה גם משפטן, מדינאי ומנהל התיאטרון המקומי – ויחסי החברות שלו עם דמות מרכזית נוספת של הספרות הגרמנית באותה העיר – פרידריך פון שילר – העניקו לעיר וויימר את התואר "בירת הקלסיקה הגרמנית".


 

היצירה המפורסמת ביותר של גתה היא המחזה "פאוסט". גתה אמנם רכש לעצמו שם כמשורר גדול כבר בשנות חייו – אז בעיקר בזכות הרומן "ורתר" – אך תהילתו שנשתמרה עד עצם ימינו נובעת מהיצירה המונומנטלית "פאוסט". המשורר עבד על המחזה במשך יותר מ-60 שנה, פרסם אותה בגרסאות שונות ובסופו של דבר חילק אותה לשני חלקים. החלק הראשון נחשב ל"נגיש" יותר מהחלק השני. ואכן, חלקו הראשון של "פאוסט" עלה על הבמה מאות אם לא אלפי פעמים, ואילו החלק השני הופק הרבה פחות, וזאת עקב תוכנו המורכב. עד היום נהוג להעלות את המחזה (עדיין בעיקר את החלק הראשון), וגם נעשו סרטים שמתבססים על עלילתו המפורסמת.


דף השער של מהדורת "פאוסט" הכוללת את שני החלקים, פריס 1840

 

הדמות המרכזית במחזה היא מלומד במחצית השנייה של חייו: היינריך פאוסט. דמותו של פאוסט מתבססת על דמות היסטורית בשם יוהן גיאורג פאוסט, שהיה אלכימאי, אסטרולוג וחוזה עתידות מהמאה ה-16, שייחסו לו כוחות אפלים וקשרים עם השטן. קישור אגדי זה הוביל את גתה, ככל הנראה, לאלמנט המרכזי בסיפורו של פאוסט, והוא הברית בין המלומד לשטן עצמו. נקודת המוצא לברית היא התסכול של המלומד החש את גילו המתקדם; הוא אינו מצליח עוד לרדת לעומקם של היבטים בתחומי הפילוסופיה והטבע, ומתקשה להבין קשרים חדשים בתחומים הללו. יתר על כן, ישנו פן נוסף ברגש התסכול שהוא חש: לצד השאיפה הבלתי פוסקת לידע הפוגשת את גבולותיה, ניצב כישלונו של המלומד ליהנות מהחיים בכל המובנים. במצב זה פוגש פאוסט את השטן, שרודף באופן מתמיד אחרי נשמות אדם. פאוסט מסכים להצעתו של השטן לכרות ברית: תמורת הכרה של העולם, רכישת ידע והבנה עמוקים יותר ונהנתנות כאיש צעיר ויפה, פאוסט מבטיח לשטן את נשמתו – במידה ויהיה מרוצה ממה שיחווה, ואף יגיע לסיפוק מלא. בחלק הראשון של המחזה פוגש פאוסט את חיי הרגש והנשמה בדמותה של בחורה צעירה ויפה בשם מרגרתה. הקשר אליה נגמר באסון מבחינתה, שכן היא רוצחת את הילד שנולד לה מהקשר עם פאוסט ומאבדת את שפיותה בבית הכלא. מכאן ברור מדוע הגדיר גתה את המחזה "טרגדיה": כיוון שגיבור הסיפור אינו מגיע לפתרון בעיותיו, ונגרם נזק קשה לאחרים בסביבתו. בחלק השני מופיע פאוסט כאדם הפועל בתחומי ההיסטוריה והחברה, אך הוא נכשל גם בזירה הזו. בסיום החלק השני חוזה פאוסט חברה אנושית הפועלת לטובת הכלל והדואגת לזולת, אך כיוון שעולם זה אינו ריאלי ופאוסט עדיין שואף אליו, הוא אינו מפסיד מול השטן, שאינו זוכה בנשמת המלומד המת.

תוכן הומניסטי ופילוסופי זה הרשים דורות רבים והשפיע על אינספור קוראים, כיוון שהם יכלו להזדהות עם הדילמות של פאוסט, הן כאדם רגשי והן כאדם רוחני. הביקורת על תופעות פוליטיות, חברתיות ודתיות בנות זמנו של גתה הוסיפו לפופולריות המתמשכת של היצירה, גם כיוון שתופעות אלו לא נעלמו כליל במהלך הזמן. יהודים דוברי גרמנית התלהבו מ"פאוסט" כמו שאר דוברי גרמנית. במסגרת "העלייה החמישית", עולי גרמניה סחבו אתם לעתים קרובות את הכרכים של כתבי גתה בדרכם ארצה, ובכך ניסו לשמר מעט מן המולדת האבודה, לפחות ברמה תרבותית-לשונית. מהדורה מודפסת של המחזה "פאוסט" (או של כל כתבי גתה) עמדה בארונות ספרים יהודיים רבים. כבר מאמצע המאה ה-19 תורגמו לעברית יצירות אחדות מאת גתה, אך במאה ה-20 ההתעניינות בו גברה באורח ניכר. לכן אין זה מפתיע שגם בארץ ישראל יצא לאור תרגום של "פאוסט" לעברית, על ידי המשורר יעקב כהן (1960-1881), שתרגם את חלקו הראשון של המחזה. מה שעשוי בהחלט להפתיע הוא שנת הפרסום: 1943, באמצע מלחמת העולם השנייה ובעיצומה של השואה.


בהקדמה כתב יעקב כהן על ההיסוסים ועל הבעיות בבואו לתרגם לשפה העברית לא רק את השפה, אלא גם את כוונותיו של המשורר הגדול. יחד עם זאת, כהן לא התייחס כלל לבעייתיות המסוימת של פרסום יצירה קלסית מהקנון הספרות הגרמני בתחילת שנות ה-40 של המאה ה-20. אמנם הוא הזכיר בסוף ההקדמה כי הוא השלים את התרגום עשור קודם לכן (כלומר בתחילת-אמצע שנות ה-30), אך בנוּ נותרת כיום תחושה של פליאה על פרסום התרגום דווקא בשנת 1943. יעקב כהן פרסם את התרגום אצל המו"ל שוקן, מו"ל שבזכות שורשיו הגרמניים בוודאי הבין את חשיבות העניין. התוצאה הייתה מהדורה יפה, שבה שולבו ליתוגרפיות משנת 1827 מאת האמן הצרפתי אז'ן דלקרואה (Eugéne Delacroix), שהעריץ את גתה ואת יצירתו. בזכות ספר יפה זה, הן מבחינת התוכן והן מבחינת צורתו החיצונית, ניתן להגיד, שבימים האפלים ביותר, היו אלו דווקא אנשי רוח יהודיים שדאגו לשמירה על ערכים הומניסטיים שאפיינו את גרמניה בזמנים אחרים.