בימי
רפובליקת ויימר עבד אריך קסטנר כעיתונאי ואף כתב שירים ופרוזה (לדוגמה, הרומן בפרגמנטים, "
פביאן"). יצירותיו הועלו על המוקד בשנת 1933, כאשר הנאצים שרפו ספרים רבים שלא היו לפי טעמם או שמחבריהם היו יהודים. למרות המצב הפוליטי, קסטנר נשאר בגרמניה בכל שנות "הרייך השלישי", אך פרסם את ספריו אך ורק בשווייץ. הנאצים עצרו אותו מספר פעמים, ובשנת 1943 אסרו על כל פרסום שלו, אפילו מחוץ לגבולות גרמניה. לאחר סיום מלחמת העולם השנייה שב הסופר לכתוב בעיתונים, והמשיך לחבר ספרי ילדים (כגון "
אורה הכפולה" משנת 1949). קסטנר אהד את הרעיון הציוני, ואף ביקר מספר פעמים במדינת ישראל. ספריו תורגמו לעברית כבר החל משנות ה-30 של המאה הקודמת.
הצד הקדמי של גלויה מאת קסטנר לסופר הישראלי משה יעקב בן גבריאל
אולם, יצירתו של אריך קסטנר אינה מוגבלת לספרי ילדים ולמספר ספרי פרוזה. קסטנר כתב גם שירה, ובה פנה לקהל רחב בתקווה שיקרא את שיריו לא רק בזמנים מיוחדים, אלא באופן יומיומי. דוגמה לכך הם "
שירים לרפואה", שקסטנר פרסם בשנת 1936 (אצל המו"ל השווייצרי "אטריום" בציריך). בקובץ רצה קסטנר לתת לקוראיו שירים מתאימים למצבי רוח קיצוניים שונים, שניתן לטפל בהם, על פי המשורר, באמצעות הומור, כעס, אדישות, אירוניה, התבוננות והגזמה. קסטנר ראה בשירים הללו "תרופות בית הומיאופתיות", והוסיף מעין מדריך לשימוש, שמסביר אילו שירים יש לקרוא באיזה מצב. כאן, הקורא פוגש במונחים כמו זקנה, בדידות, עצלנות, חוסר רגשיות, מחלות, חלומות ועוד. אוסף שירים זה היה פופולרי מאוד, ואף זכה לתרגום חלקי לעברית במהדורה יפה בשנת 1965, אך ללא "הנחיותיו" של המשורר. מהדורה זו יצא לאור בהוצאה האמנותית "עקד". שירי קסטנר תורגמו על ידי יהודה אופן, וביניהם שולבו ציורים מאת חיים נהור. יונה קולמן עיצב גופן מיוחד לטקסט של השירים, והספרים הודפסו על נייר יוצא דופן בצבע חום בהיר.
ייתכן שאך מקרה הוא שהתרגום הזה ראה אור בשנת 1965, השנה שבה כוננו היחסים הדיפלומטיים בין ישראל וגרמניה, אך גם קיימת האפשרות שבחירה זו של שירי אריך קסטנר האהוד בישראל ביקשה לקרב את קהל הקוראים הישראלי לפן נוסף של ספרות גרמנית, ובמקרה זה לשירה מלאת אירוניה והומור, שיש בה גם לא מעט חשיבה עמוקה.
כריכת התרגום העברי לשירי קסטנר ועמוד השער של אוסף השירים במקור הגרמני