פרשת פינחס

פני יהושע

בפרשת פינחס, מבקש משה מה', שימנה מנהיג במקומו. ה' מצווה את משה למנות את יהושע:

"קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ, אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ; וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ, עָלָיו. וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ, לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְלִפְנֵי, כָּל הָעֵדָה; וְצִוִּיתָה אֹתוֹ, לְעֵינֵיהֶם. וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ, עָלָיו לְמַעַן יִשְׁמְעוּ, כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"
(במדבר כז, יח-כ).

משה היה צריך לתת מהודו ליהושע; מסביר רש"י – זה קרון עור פנים. כפי שמסופר בסוף פרשת כי תשא, אחרי מעשה העגל ושבירת הלוחות הראשונים, התפלל משה וביקש את סליחת ה', עד שתפילתו נתקבלה. משה נצטווה להכין לוחות שניים, עליהם כתב ה' את עשרת הדברות. כשירד משה מהר סיני עם הלוחות, לא היה מודע שזכה לקרני הוד שעיטרו את פניו. מראהו הבהיל את בני ישראל ולכן היה צריך משה להסתיר את פניו במסווה.

עם מינויו של יהושע, משה מצטווה להעביר לו מקרני הודו. רש"י, בעקבות חז"ל, מעיר:
"מהודך – ולא כל הודך, נמצאנו למדין: פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה". במשל זה משה הוא מקור החום והאור – כחמה. יהושע הוא המושפע המקבל – כמו הלבנה.

רבי יעקב יהושע פאלק נולד בקרקוב בשנת תמ"א (1680) למשפחה מיוחסת. נשא לאישה את בתו של ר' שלמה לנדא מלבוב, שהיה איש עשיר ומכובד. בבית חותנו פתח ישיבה בה לימד קבוצה של בחורים צעירים. בנוסף, עסק בפעילות ציבורית והתמנה כפרנס בקהילה.

לילה אחד קרה אסון: חביות של אבק שריפה, שהיו מונחות במרתף הבית התפוצצו – הבית קרס וקבר תחתיו אנשים רבים, ביניהם אשתו ובתו הקטנה, חמותו ואבי חמותו. רבי יעקב יהושע נחבל וכמעט נקבר בין ההריסות. בשעת צרה נדר שאם ה' יציל אותו, יקדיש את כל כוחותיו ללימוד התורה. תפילתו נתקבלה ומאז קיים רבי יעקב יהושע את נדרו. הוא עסק בתורה ובתוך שנים ספורות התמנה כרב בעיר טרלוב. לאחר מכן הוזמן לברלין ומשם לעיר מץ. בשנת תק"א (1741) התמנה לרב בפרנקפורט בה כיהן עד תקי"א (1751). בזמן המחלוקת הגדולה בין רבי יעקב אמדן לרבי יהונתן אייבשיץ, צידד רבי יעקב יהושע ברבי יעקב אמדן. בפרנקפורט היו תומכים רבים לרבי יהונתן. על כן, עזב יעקב יהושע את פרנקפורט. לאחר שנרגעו הרוחות, ביקשו בני פרנקפורט להחזיר את רבי יעקב יהושע לעירם, אך הדבר התעכב – רבי יעקב יהושע נפטר באופנבך בי"ד שבט תקט"ז (1756). בני פרנקפורט התעקשו להביאו לקבורה בעירם.

ספרו של רבי יעקב יהושע, "פני יהושע", נחשב כאחד מטובי הפירושים על התלמוד. החיד"א בספרו "שם הגדולים" כותב:

"מהר"ר יעקב יהושע מקראקא הוא הגאון אב"ד ור"מ דק"ק פפד"מ משנת תק"א, ויצא שמו בכל העולם באמצעות חבורי טהרה פני יהושע ארבעה חלקים על הש"ס. ואני הצעיר זכיתי לקבל פני שכינה איזה ימים, ומראהו כמראה מלאך הא-לוקים, ונתן לי במתנה ספר פני יהושע על סדר מועד שנדפס בו בפרק". לפניכם השער של ההוצאה הראשונה פרנקפורט דמיין תקי"ב (1752). בספר שער קצר נוסף בו מביע המחבר את תקוותו לשבת בארץ הקדושה.

יד אליהו

בפרשת פינחס, נקרא את ההפטרה העוסקת באליהו הנביא. הפטרה זו היא די נדירה: ברוב השנים חלה פרשת פינחס בימי בין המצרים, ומפטירים בה את 'דברי ירמיהו'. הפרשה מתחילה בשכרו של פינחס הקנאי: "פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא-כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר כה, יא-יג).

רש"י מסביר את שכרו של פינחס: "שאף על פי שכבר נתנה כהונה לזרעו של אהרן, לא נתנה אלא לאהרן ולבניו, שנמשחו עמו ולתולדותיהם שיולידו אחר המשחתן, אבל פינחס שנולד קודם לכן ולא נמשח, לא בא לכלל כהונה עד כאן. וכן שנינו בזבחים (קא, ב) לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי".

בהפטרה אומר אליהו: "וַיֹּאמֶר- קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱ-לֹהֵי צְ-בָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת-נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת-נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ". אליהו מקנא כמו פינחס. דמיון זה בין האישים יצר את הקביעה 'פינחס זה אליהו' במסכת בבא מציעא דף קיד מסופר על רבה בר אבוה שפגש את אליהו הנביא בבית קברות של נכרים, ושאל אותו "לאו כהן הוא מר [אדוני] מאי טעמא קאי מר בבית הקברות"? [מה הטעם אתה עומד בבית הקברות]? ותשובתו של אליהו: אמר ליה: "לא מתני מר טהרות דתניא רבי שמעון בן יוחי אומר קבריהן של עובדי כוכבים אין מטמאין שנאמר ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם אתם קרויין אדם ואין עובדי כוכבים קרויין אדם" – קברות גויים אינם מטמאים. רש"י מסביר את תמיהתו של רבה בר אבוה: "לאו כהן מר - דאיכא למאן דאמר דאליהו הוא פינחס, דכתיב ביה קנא קנאתי וכן בפינחס בקנאו את קנאתי".

פינחס זכה לאריכות ימים במפקד הכהנים והלווים שנערך. בימיו האחרונים של דוד הוזכר שמו: "וּפִינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר נָגִיד הָיָה עֲלֵיהֶם לְפָנִים ה' עִמּוֹ" (דבריי הימים א, ט, כ). הרד"ק: ר"ל על משפחת הקרחי היה נגיד פנחס בן אלעזר לפנים בימי אבותיהם, כמו שהיה אלעזר אביו ממונה עליהם, כמו שאמר: ופקודת משמרת אלעזר בן אהרן ואחריו היה פנחס בנו נגיד ג"כ עליהם כי היה ה' עמו, והיה גדול מבני איתמר, לפיכך היה נגיד כל ימיו עליהם. ויש מרבותינו שאמרו: פנחס – זה אליהו ואמת כי פנחס חיה ימים רבים כי בימי פלגש בגבעה ראינו שהיה עדיין חי, כמו שאמר שם: 'וּפִינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן עֹמֵד לְפָנָיו בַּיָּמִים הָהֵם' (שופטים כ, כח) והיה אז ליציאת מצרים יותר משלש מאות שנה והוא היה מיוצאי מצרים". בדומה לכך כתב הרלב"ג בפירושו למלכים א פרק יז.

רבי אברהם אבן עזרא דוחה את הזהות הזאת: ומלת אחריו – לאות שמת ואינו אליהו כלל, וכבר פירשתיו כי נגיד היה עליהם, וגם שהיה בימי פילגש בגבעה.

רבי אליהו בן שמואל, מחבר הספר 'יד אליהו' נולד בעיר לובלין, בשנת תט"ו (1655) בערך. אביו, רבי שמואל, היה צאצא של רבי משה הלפרין מחבר הספר זכרון משה שנדפס בלובלין בשנת שצ"ז (1637). משפחת הלפרין נחשבה בין יהודי פולין למשפחה חשובה ומיוחסת. בגיל צעיר גלה רבי אליהו לעיר בריסק בליטא, שם למד תורה מפי רבי מרדכי גינצבורג, רבה של בריסק (נפטר בשנת תמ"ח 1688), ואצל רבי משה מבריסק. כמו כן למד אצל רבי יצחק אייזיק, רבה של זאמוט, אשר לקח אותו כחתן לבתו. בבית חותנו שקד רבי אליהו על התורה. הוא הוזמן לכהן כרב בעיר ביאלה. וכן לימד תורה בעיר בריסק. לאחר מכן עבר למורביה וכיהן כרב בעיר אייבשיץ. בתקופת ישיבתו באייבשיץ, בהיותו מחוץ לעיר, פרצה שריפה בעירו שכילתה את כל רכושו. וכך מספר רבי אליהו: "נגע בי יד א-לוקים אשר שלח אש הגדולה ונשרף כל אשר לי בחצי הלילה ליל שבת קודש, לא נשאר כר או כסות אחת ... ועל דא קבכינא שלא נשאר לי ספר אחד מספרים הרבה ממאות ארבע, אפילו הספר תורה הקטנה החמודה אשר לי, עם כלי הכסף הכל נשרף". וממשיך לספר "וכשבאתי לעירי, לא הכרתי מקומי והיא שרופה באש, ובא המבשר איש טוב נגדי ואמר לי: שלשה ספרים בכתב יד נשארו".

בעקבות השריפה החליט רבי אליהו שמן הראוי להדפיס את ספריו. מבין השאלות והתשובות שהיו בידו בחר 100 תשובות והחליט להדפיסם. הספר נדפס באמשטרדם תע"ב (1712) ונקרא בשם יד אליהו. בהקדמה הוא נותן את הטעם לשם הספר, על שם היד שהייתה בו. יד אליהו בגימטריה עם הכולל 68 כמניין חיים. שחייו ניצלו במוצאו את ספריו. לעת זקנתו החליט רבי אליהו לעלות לארץ. הספינה בה הפליג נקלעה לסערה קשה ונשברה. בנסי נסים ניצל רבי אליהו וניצלו ספריו. הוא הגיע לעיר קושטא בה התארח בבית הגביר רבי שמואל בכ"ר יהודה. אחרי מספר שבועות המשיך בדרכו לארץ ישראל וקבע את משכנו בחברון, בה נפטר בשנת תצ"ה (1735) בערך

ברית שלום

פרשת פינחס, מהווה המשך לסיום הפרשה הקודמת, פרשת בלק. שתי הפרשיות עוסקות בקנאותו של פינחס. בסוף פרשת בלק מסופר על מעשהו של פינחס שהרג את הישראלי החוטא:

"וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ: וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ-יִשְׂרָאֵל אֶל-הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת-שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת-הָאִשָּׁה אֶל-קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר כה, ז-ח).

​בפסוק מתואר ייחוסו של פינחס 'בן אלעזר בן אהרן הכהן'. ושוב בתחילת הפרשה שלנו חוזרת התורה על ייחוסו של פינחס: "פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא-כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי" (שם, יא). רש"י מסביר: "לפי שהיו השבטים: "הראיתם בן פוטי זה, שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה, והרג נשיא שבט בישראל, לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן".

הרבי חנוך העניך מאלכסנדר הסביר את תרעומת השבטים: "שאמרו שמעשה פינחס אינו למען קנאת ה', רק מטעם שהוא בן פוטיאל – ממשפחת רוצחים, לכן בא הכתוב ומעיד עליו, שהוא בן בנו של אהרן הכהן, שהוא מדת החסד ומסר נפשו על קדושת השם" (חשבה לטובה). ואכן כפי שאהרן עצר את המגפה בפרשת קרח "ויקח אהרן ... ויתן את הקטרת ויכפר על העם, ויעמד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה" (במדבר, יז, יב-יג). כך נכדו פינחס: "ויקח רמח בידו ... ותעצר המגפה מעל בני ישראל" ובהמשך: "תחת אשר קנא לא-להיו ויכפר על בני ישראל". אהרן הוא 'אוהב שלום ורודף שלום' ונכדו פינחס זוכה לברית שלום.

רבי עובדיה ספורנו מבאר את הביטוי בריתי שלום "מִמַּלְאַךְ הַמָּוֶת, כְּעִנְיַן עושֶה שָׁלום בִּמְרומָיו" (איוב כה, ב). כִּי אָמְנָם הַהֶפְסֵד לא יִקְרֶה אֶלָּא בְּסִבַּת הִתְנַגְדוּת הַהֲפָכִים. וְזֶה אָמְנָם נִתְקַיֵּם בְּפִינְחָס שֶׁהֶאֱרִיךְ יָמִים הַרְבֵּה מְאד מִכָּל שְׁאַר אַנְשֵׁי דורו, עַד שֶׁהָיָה הוּא מְשַׁמֵּשׁ בְּמִשְׁכַּן שִׁילה בִּזְמַן פִּלֶּגֶשׁ בְּגִבְעָה, שֶׁהָיָה בְּלִי סָפֵק אַחֲרֵי מות יְהושֻׁעַ וּשְׁאַר "הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר הֶאֱרִיכוּ יָמִים אַחֲרֵי יְהושֻׁעַ" (שופטים ב, ז), וְכָל שֶׁכֵּן אִם הָיָה בִּזְמַן יִפְתָּח שֶׁכָּתַב לְמֶלֶךְ בְּנֵי עַמּון "בְּשֶׁבֶת בְּנֵי יִשְרָאֵל בְּחֶשְׁבּון וּבִבְנותֶיהָ כו' שְׁלשׁ מֵאות שָׁנָה" (שופטים יא, כו). וּכְבָר סִפְּרוּ זַ"ל שֶׁפִּינְחָס לא רָצָה לָלֶכֶת אָז אֶל יִפְתָּח לְהַתִּיר נִדְרו. וְכָל שֶׁכֵּן לְדִבְרֵי הָאומֵר אֵלִיָּהוּ זֶה פִּנְחָס, וְהוּא עֲדַיִן חַי וְקַיָּם".

רבי פינחס בן פילטא (ש"פ-תכ"ג; 1663-1620), יליד פוזנא, כיהן כרב בוולדוביה בפולין. נפטר בגיל צעיר והשאיר אחריו כתבי יד רבים. חמישים וחמש שנה אחרי פטירתו הדפיס בנו רבי יחזקאל את דרשותיו של אביו בשם ברית שלום. הספר נדפס בפרנקפורט דמיין בשנת תע"ח (1718).