כּתוּבּות > תערוכות > ירושלים, ארץ ישראל, 1860

ירושלים, ארץ ישראל, 1860

 

ירושלים, ארץ ישראל, 1860

 
 

 

מלאכת עיטור וקישוט הכתובה בירושלים עצמה היה נחלת בני העדה הספרדית, אשר הביאו מסורת אמנותית זו לארץ ישראל מערי האימפריה העות'מאנית וארצות האסלאם.

 

הדוגמאות המוקדמות ביותר ששרדו הן משלהי המאה הי"ח וראשית הי"ט. במהלך תקופה זו נוצרה תבנית קבועה פחות או יותר של סמלים חזותיים, אשר התייחסו למקום הקדוש ביותר בעיר הר הבית והמבנים עליו.  

 

אחד הסמלים הנפוצים ביותר בכתובות הספרדיות של ירושלים הוא עצים דמויי ברוש. ה"ברושים" מצויירים בדרך כלל במחצית העליונה של הדף. בכתובה שלפנינו ניתן להבחין בארבעה עצים כאלה הבולטים על רקע הצמחייה שברקע.


עצי "ברוש" מאפיינים את המסורת העממית של תיאור המקומות הקדושים בארץ ישראל. בחפצים מסורתיים ובתמונות עממיות שונות שנעשו בירושלים הם מופיעים כחלק מהקונבנציה של מראה הר הבית, הכולל את כיפת הסלע (כבית המקדש), מסגד אל אקצה (כ"מדרש שלמה"), וביניהם הכותל שמעליו עצי הברוש (השוו עם כתובת ירושלים, 1896).

לדעת החוקרים, מסמלים עצים אלה את בית-המקדש וירושלים בשל כמה סיבות. אחת הסברות היא משום שעצי ברוש גדלים על הר הבית. לדעה אחרת, לא הייתה ליהודים עד מלחמת ששת הימים אפשרות להבחין אילו עצים גדלו על הר הבית, שכן הם לא הורשו לחרוג מן הרחבה הצרה שהייתה לפני הכותל.

 

אולם אבותינו זיהו את הברוש עם הארז שממנו נבנה בית-המקדש [מלכים א, ה:20] ואילך, הוא "בית הארזים" [שמואל ב ז:7]. לפיכך הברושים בכתובה זו, כמו בכתובות ירושלים הספרדיות האחרות, מייצגים את בית המקדש.

 

 
  

ירושלים, ארץ ישראל, 1860

  ירושלים, ארץ ישראל, 1860  

 

ירושלים, ארץ ישראל, 1860

 
 

מלאכת עיטור וקישוט הכתובה בירושלים עצמה היה נחלת בני העדה הספרדית, אשר הביאו מסורת אמנותית זו לארץ ישראל מערי האימפריה העות'מאנית וארצות האסלאם.

 

הדוגמאות המוקדמות ביותר ששרדו הן משלהי המאה הי"ח וראשית הי"ט. במהלך תקופה זו נוצרה תבנית קבועה פחות או יותר של סמלים חזותיים, אשר התייחסו למקום הקדוש ביותר בעיר הר הבית והמבנים עליו.

 

אחד הסמלים הנפוצים ביותר בכתובות הספרדיות של ירושלים הוא עצים דמויי ברוש. ה"ברושים" מצויירים בדרך כלל במחצית העליונה של הדף. בכתובה שלפנינו ניתן להבחין בארבעה עצים כאלה הבולטים על רקע הצמחייה שברקע.


עצי "ברוש" מאפיינים את המסורת העממית של תיאור המקומות הקדושים בארץ ישראל. בחפצים מסורתיים ובתמונות עממיות שונות שנעשו בירושלים הם מופיעים כחלק מהקונבנציה של מראה הר הבית, הכולל את כיפת הסלע (כבית המקדש), מסגד אל אקצה (כ"מדרש שלמה"), וביניהם הכותל שמעליו עצי הברוש (השוו עם כתובת ירושלים, 1896).

לדעת החוקרים, מסמלים עצים אלה את בית-המקדש וירושלים בשל כמה סיבות. אחת הסברות היא משום שעצי ברוש גדלים על הר הבית. לדעה אחרת, לא הייתה ליהודים עד מלחמת ששת הימים אפשרות להבחין אילו עצים גדלו על הר הבית, שכן הם לא הורשו לחרוג מן הרחבה הצרה שהייתה לפני הכותל.

 

אולם אבותינו זיהו את הברוש עם הארז שממנו נבנה בית-המקדש [מלכים א, ה:20] ואילך, הוא "בית הארזים" [שמואל ב ז:7]. לפיכך הברושים בכתובה זו, כמו בכתובות ירושלים הספרדיות האחרות, מייצגים את בית המקדש.

  

ירושלים, ארץ ישראל, 1860

 חזרה לתערוכה ונציה, איטליה, 1750  

 

 דפדפו בין פרטי התערוכה