כּתוּבּות > תערוכות > מנטובה, איטליה, 1619

מנטובה, איטליה, 1619

 

מנטובה, איטליה, 1619

 
 

 

בכתובה מיוחדת זו, שנוצרה במנטובה במחצית הראשונה של המאה הי"ז, תחום נוסח הכתובה במסגרת עשויה מוטיבים ארכיטקטוניים הבנויים כולם בטכניקת המיקרוגרפיה דהיינו קווי המתאר של התמונות עשויים מכתב עברי זעיר.
 
מוטיב השער המשמש מסגרת דומיננטית לטקסט ולדף כולו מוכר בתולדות האמנות בעיקר מכתבי-יד נוצריים כבר מן המאה השישית ואילך. בכתבי-היד העבריים קיבל מוטיב השער משמעות סימבולית מעבר למסגרת דקורטיבית של טקסט, הוא הפך לשער שדרכו נכנסים הצדיקים למלכות השמים, כאמור: "זה השער לה' צדיקים יבואו בו" [תהילים קיח:20].
 
לצורך תיאור זה השתמשו האומנים בצמד עמודים לוליינים המקושטים בצמחיה משתרגת ובחריצים מתפתלים, אשר סימלו בתרבות הרנסאנס את עמודי מקדש שלמה, יכין ובועז (מלכים א ז: -15). עמודים מעין אלה הוקמו מעל מקום קבורתו של פטרוס הקדוש בכנסיית הוואטיקן.
כיום אנו יודעים שעמודים אלו נוצרו במזרח האימפריה הרומית במאה השנייה לסה"נ, ובמאה הרביעית נתן אותם קוסטנטינוס הגדול לכנסייה, אך בימי הביניים התפשטה האמונה שהם הגיעו לרומא ממקדש שלמה.
 
באמנות של תקופת הרנסאנס והבארוק הרבו לתאר עמודים כאלו בתמונות המציגות אירועים הקשורים לבית-המקדש. דוגמה מפורסמת היא המתווה של רפאל משנת 1515 המתאר את נס ריפוי הפיסח, שאירע עפ"י הברית החדשה בשערי בית המקדש (מעשי השליחים ג: - 8).
 
יהודי איטליה חיקו מוטיב זה באמנות הדתית שלהם, ועמודים לוליינים המסמלים כניסה לבית המקדש המשיחי וירושלים של מעלה מופיעים בעמודי השער של ספרים עבריים שנדפסו במנטובה כבר בשנות החמישים של המאה הט"ז.

מעטרי הכתובות לא הסתפקו רק ביצירת הקשר בין השער שעל גבי הכתובה ושער השמים או בית המקדש המשיחי. הם ביקשו לקשור מוטיב פופולרי זה גם לטקס הנישואין עצמו.
 
בכתובות איטלקיות רבות "השער המשיחי" הוא גם סמל לבית החדש אליו נכנסים החתן והכלה, או כסמל לטקס הנישואין כטקס מעבר (Passage of Rite) דהיינו, מעבר מחיים רגילים לחיים של קדושה (טקס הנישואין ידוע ביהדות כ"קידושין") ולחיי משפחה אידיאליים בכלל.

 

 
  

 

מנטובה, איטליה, 1619

לראשית התערוכה    מנטובה, איטליה, 1619  

 

מנטובה, איטליה, 1619

 
 

בכתובה מיוחדת זו, שנוצרה במנטובה במחצית הראשונה של המאה הי"ז, תחום נוסח הכתובה במסגרת עשויה מוטיבים ארכיטקטוניים הבנויים כולם בטכניקת המיקרוגרפיה דהיינו קווי המתאר של התמונות עשויים מכתב עברי זעיר.

 

מוטיב השער המשמש מסגרת דומיננטית לטקסט ולדף כולו מוכר בתולדות האמנות בעיקר מכתבי-יד נוצריים כבר מן המאה השישית ואילך. בכתבי-היד העבריים קיבל מוטיב השער משמעות סימבולית מעבר למסגרת דקורטיבית של טקסט, הוא הפך לשער שדרכו נכנסים הצדיקים למלכות השמים, כאמור: "זה השער לה' צדיקים יבואו בו" [תהילים קיח:20].

 

לצורך תיאור זה השתמשו האומנים בצמד עמודים לוליינים המקושטים בצמחיה משתרגת ובחריצים מתפתלים, אשר סימלו בתרבות הרנסאנס את עמודי מקדש שלמה, יכין ובועז (מלכים א ז: -15). עמודים מעין אלה הוקמו מעל מקום קבורתו של פטרוס הקדוש בכנסיית הוואטיקן.  

כיום אנו יודעים שעמודים אלו נוצרו במזרח האימפריה הרומית במאה השנייה לסה"נ, ובמאה הרביעית נתן אותם קוסטנטינוס הגדול לכנסייה, אך בימי הביניים התפשטה האמונה שהם הגיעו לרומא ממקדש שלמה.

 

באמנות של תקופת הרנסאנס והבארוק הרבו לתאר עמודים כאלו בתמונות המציגות אירועים הקשורים לבית-המקדש. דוגמה מפורסמת היא המתווה של רפאל משנת 1515 המתאר את נס ריפוי הפיסח, שאירע עפ"י הברית החדשה בשערי בית המקדש (מעשי השליחים ג: - 8).

 

יהודי איטליה חיקו מוטיב זה באמנות הדתית שלהם, ועמודים לוליינים המסמלים כניסה לבית המקדש המשיחי וירושלים של מעלה מופיעים בעמודי השער של ספרים עבריים שנדפסו במנטובה כבר בשנות החמישים של המאה הט"ז.


מעטרי הכתובות לא הסתפקו רק ביצירת הקשר בין השער שעל גבי הכתובה ושער השמים או בית המקדש המשיחי. הם ביקשו לקשור מוטיב פופולרי זה גם לטקס הנישואין עצמו.

 

בכתובות איטלקיות רבות "השער המשיחי" הוא גם סמל לבית החדש אליו נכנסים החתן והכלה, או כסמל לטקס הנישואין כטקס מעבר (Passage of Rite) דהיינו, מעבר מחיים רגילים לחיים של קדושה (טקס הנישואין ידוע ביהדות כ"קידושין") ולחיי משפחה אידיאליים בכלל.

  

 

 חזרה לתערוכה ונציה, איטליה, 1750  

 

 דפדפו בין פרטי התערוכה