היישוב העברי מדווח על תעלומת מותו של היטלר

בכל קצוות העולם וגם ביישוב העברי, עקבו בדריכות אחר הדיווחים על גורל הפיהרר אדולף היטלר. היום כבר ידוע שב-30 באפריל של שנת 1945, התאבד היטלר בירייה בבונקר שלו, ושלאחר מכן גופתו נשרפה, אך העיתונאים באותם ימים ניזונו בעיקר משמועות שלעתים היו רחוקות מאוד מהאמת

היטלר מת

סיפורים, ספרים ופריטים מיוחדים על השואה

 

באחד במאי כבר דווחו השמועות הראשונות על מותו של אדולף היטלר, שמועות שהתבררו כנכונות בהמשך. בשלב זה היו הרבה יותר סימני שאלה מסימני קריאה.

כעבור יום, הגיעו מברלין הודעות רשמיות, שהפכו לכותרות חותכות. כך נראו בבוקר השני במאי כותרות העמודים הראשיים:

המשקיף:

maskhif2

 

על המשמר:

mishmar2

הצֹפה:

zofe2

 

הדיווחים הבאים על מות היטלר לא התמקדו עוד בעובדת מותו, אלא בשאלה כיצד מת: האם התאבד? האם מת בקרב? האם נרצח במקלט שבו הסתתר? מוסקבה מבטיחה הבהרה קרובה של החידה, ובינתיים העיתונים מדפיסים את כל ההשערות בנושא ואת כל הידוע להם על גורלם של פושעים נאצים אחרים.

 

דבר:

davar3

המשקיף:

mashkif3

הצֹפה:

zofe7

 

בעיתונים של הימים והשבועות הבאים, כבר פורחות רבבות שמועות על מות היטלר: "מקורות מהימנים" מוסרים דבר אחד, אבל אין אישור לידיעה ולכן מחפשים ומסתמכים גם על מקורות מהימנים פחות. "התאבדות", "מיתה חטופה", ואפילו חשד לרצח, מה שברור הוא שאיש לא יודע באמת כיצד היטלר מת. הדבר היחיד שמסכימים עליו במידה רבה של ודאות הוא שהיטלר איננו עוד בין החיים.

השמועות והמידע השקרי על גורל היטלר לא רווחו רק בעיתונות היישוב העברי, עיתוני היישוב רק שיקפו את השמועות, את הוויכוחים ואת הגרסאות הסותרות שהגיעו מאירופה באותם ימים:

 

mashkif13

 

maskhif4

לקראת סוף חודש מאי, אחרי שכמעט הכול מסכימים שהיטלר מת, הולכת העיתונות צעד אחורה ומפרסמת יותר ויותר דיווחים שמעלים סימני שאלה על עובדת מותו. דיווחים אלה ממשיכים ומתרבים בחודשים הבאים. אפשר שאחרי מלחמה נוראה כל כך, קשה היה להאמין שהיטלר האכזר אכן מת ושהמלחמה אכן נגמרה. מפעם לפעם התפרסמו ידיעות על "הימצאותו" כביכול של היטלר במקום כזה או אחר, והחשש שהיטלר עדיין חי, שב ועלה. מדהים לגלות ששמועות אלו נמשכו חודשים רבים ואפילו שנים, אחרי מותו של הפיהרר. הגדיל לעשות עיתון "המשקיף" שדיווח על הימצאותו של היטלר בכל רחבי תבל:

 

hamashkifjune10

 

maskhifjuly1`8

maskhifoct9

 

maskhifsept23

 

למעשה, רק כעבור זמן רב, העולם וגם היישוב העברי, השתכנעו כי היטלר אכן איננו עוד בין החיים, וכי הוא סיים את חייו בהתאבדות, ביריה ברקה.

בשעה שקראנו את הכתבות על מות היטלר, מצאנו גם לא מעט קווי דמיון בין העיתונות של הימים ההם ובין העיתונות של ימינו. היום אנחנו מקבלים את הידיעות והדיווחים לא רק ביום למחרת, ולא רק באמצעות שלל עיתונים, אלא בעדכונים שוטפים מסביב לשעון, מרשימה מתארכת של אמצעי תקשורת: הסמארטפון, האינטרנט, הטלוויזיה, הפייסבוק, הטוויטר ועוד. למרות שאנחנו "מופגזים" במידע בכל שעות היממה, לא כל המידע מתברר כנכון, והיום כמו אז, כשעולם המדיה היה קטן בהרבה ומוגבל לעיתונות ורדיו, קשה עד מאוד לצרכן החדשות הביתי לסנן בין עובדות לבין שמועות.

 

כתבות נוספות

עיתונות היסטורית: כשהיטלר הפך לבדיחה

הביקור הסודי של אדולף אייכמן בארץ ישראל

"שמעתי שגרמניה נכנעה. בערב הלכתי לכיכר ציון, שם ראינו רק חיילים שתויים"

 

 

 

 

שירה | אלוהים מגיש לי קפה ועוגה

שירים מאת רות נצר, נויה שגיב, טל שמור, שגית אלוני וסבינה מסג

shira-49-715x537

ברכה גיא, דיוקן אישי, ראש קרח עם זר קעקוע, טכניקה מעורבת על צלולואיד, 28X21 ס"מ, 2014 (צילום: רן ארדה)

.

שגית אלוני

הבדלה

עוֹד הָרוּחַ מְמוֹלֶלֶת קְצוֹתָיו שֶׁל הַלַּיְלָה
לִתְפֹּס אֶת הָרֶגַע בּוֹ יַהֲפֹךְ לְיוֹם,
הַשֶּׁמֶשׁ נֶחְלֶצֶת בַּמִּזְרָח.
הַבְדָּלָה.
חָזֶה מֻכְתָּם בִּכְנִיסַת בַּיִת מְסֻמָּן
בְּאֵין פּוֹסֵחַ
קָשׁוּר אֶל מִטַּת אָבִיךָ
כְּמַצִּיל שֶׁהֻצַּב עַל מִשְׁמַרְתּוֹ
לְהַצִּיל טוֹבֵעַ שֶׁסֻּמַּן עִם לֵדָתוֹ.
עוֹד יוֹם.
אַתָּה שֶׁ
הֻחְסַרְתָּ
סֻמַּנְתָּ
נִבְחַרְתָּ
נִקְשַׁרְתָּ
וְעַל אַף יֵשׁוּתְךָ הַמֻּבְדֶּלֶת
וְאָרְכּוֹ שֶׁל הַחֶבֶל
סִימָנָיו בַּבָּשָׂר צוֹרְבִים
כְּסִימָנֵי גַּרְבֵּי תִּינוֹק
הַחוֹתְלוֹת רַגְלֵי גּוּפָתוֹ הַצּוֹנֶנֶת

שגית אלוני, ילידת 1965. נולדה, חיה ויוצרת בקבוצת גבע שבעמק חרוד. למדה אמנות, השתתפה בתערוכות, ניהלה אולפן וידאו וערכה סרטים. כיום מורה ליוגה.

.

נויה שגיב

לידה עצמית

יֵשׁ לִי שִׁבְעָה יָמִים לְהִתְאַבֵּל
עַד הַבְּרִית
עַל מִי שֶׁהָיִיתִי
עַד שֶׁיָּלַדְתִּי אוֹתְךָ.
עַל הַחֵרוּיוֹת הָאֵינסוֹפִיּוֹת, על הָאֵינְדְּאָגוֹת.
עַל הָאִשָּׁה שֶׁשּׁוּב לֹא תִּהְיֶה לְעַצְמָהּ.
לָעוֹלָם אֶהְיֶה מִי שֶׁנּוֹשֵׂאת תִּיק גָּדוּשׁ מַגְּבוֹנִים, שׁוֹפַעַת חָלַב ואַשְׁמָה.
שִׁבְעָה יָמִים לְהִפָּרֵד
מַהֵר הַבֶּטֶן שֶׁהִתְרַגַּלְתִּי לְלַטֵּף בַּחִבָּה.
מֵהַבְּעִיטוֹת הדְּגִיגִיוֹת, מוֹרְס מֵהַסָּמוּי שֶׁלִּי.
וְעַכְשָׁו כֻּלָּם נוֹגְעִים בְּךָ, וְאוֹמְרִים שֶׁאַתָּה חָמוּד וְדוֹמֶה.
וְשׁוּב לֹא מְלַטְּפִים לִי בְּגַסּוּת אֶת הַמָּקוֹם
שֶׁהָיָה פַּעַם הַבַּיִת שֶׁלְּךָ וְעַכְשָׁו
רֵיק.
וְעַכְשָׁו אֵין לִי רֶגַע וְאֵין לִי חֶסֶד וְאֵין לִי יְכֹלֶת לְהַכְחִישׁ אֶת הֱיוֹתְךָ,
אוֹ לִהְיוֹת אֲנִי שֶׁהִכַּרְתִּי עַד אַתָּה
וְאֵין לִי יְכֹלֶת לְהַקְשִׁיב לְרַגְלַי שֶׁעוֹדָן רוֹעֲדוֹת מֵעָצְמַת הַבְּקִיעָה
וּלְתֹפֶת הַתְּפָרִים
כִּי עַכְשָׁו אַתָּה רָעֵב.

וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שְׁנֵינוּ נֵדַע:
אַתָּה תְּחִלַּת הַסּוֹף שֶׁלִּי, בֵּן.

.

תמונת הסלון אחר הצהריים

שְׁנֵי בָּנַי וַאֲנִי לְבַדֵּנוּ בַּשָּׂדֶה.
הַקָּטָן כָּרוּךְ עַל גַּבִּי
הַבְּכוֹר בְּיָדִי אָחוּז.
הַשָּׁמַיִם נְמוּכִים וּכְבֵדִים, עֲתִּירֵי עָנָן.
אֲנִי חוֹרֶשֶׁת בִּמְהִירוּת אֶת הָאֲדָמָה, נוֹטֶפֶת זֵעָה,
בְּטֶרֶם הַסָּפֵק־סוּפָה סָפֵק־מָה.
עֵינַי זְרִיזוֹת לְכָל כִּוּוּן.
הַבַּיִת רָחוֹק וּמָה זֶה בַּיִת.
מָה קְלָלָה וּמָה בְּרָכָה.
הַמַּחְשָׁבוֹת וַאֲנִיצֵי הַשִּׁבֳּלִים – עִם הָרוּחַ הַקָּשָׁה.
אֲבָל הָרוּחַ מַצְחִיקָה אֶת שְׂעַר רֹאשָׁם.
צְחוֹקָם הַמָּתוֹק מִתְגַּלְגֵּל, אַחִים.
לָהֶם נִדְמֶה שֶׁהָאֲדָמָה רוֹקֶדֶת.
אֲנִי מַצְמִידָה בְּכוֹרִי לִירֵכִי.
מֵיטִיבָה הִדּוּק הַקָּטָן.
הֲרֵי זֹאת אֲנִי הָרוֹעֶדֶת.
בְּלִי נְשִׁימָה, אֲנִי אִמָּא אֲדָמָה,
מִתְפַּלֶּלֶת לֵאלוֹהִימָא
שֶׁתַּצִּיל אוֹתָנוּ
מֵעַצְמָהּ.

נויה שגיב, בת 42, תל אביבית, לסבית, דוקטורנטית לספרות באוניברסיטת תל אביב. מרצה למקרא, מדריכת טיולי ג'יפים ומובילת להקת רוק. פרסמה את ספר הילדים "בוקר טוב עולם" בהוצאת זמורה ביתן כנרת, ואת ספר השירה "באצבע יד מכחול" בהוצאה עצמית.

.

טל שמור

תרנגול כפרות

אֱלֹהִים מַגִּישׁ לִי
קָפֶה וְעֻגָּה
וַאֲנַחְנוּ מְשׂוֹחֲחִים עַל הָא וְדָא
הוּא לוֹבֵשׁ שִׂמְלָה אֲדֻמָּה בּוֹהֶקֶת
וּמוֹחֵל לִי עַל כָּל הַטָּעוּיוֹת
עַל כָּל מָה שֶׁלֹּא יָכֹלְתִּי לִהְיוֹת

בַּלַּיְלָה לְבַדִּי
אֵין סְלִיחָה
וְאֵין כַּפָּרָה
אֲנִי בֻּבָּה שֶׁסּוֹפָהּ יָדוּעַ

מֵרִיחַ מֵאֵדֵי אַלְכּוֹהוֹל
אֲנִי קוֹרֵא:
זוֹ חֲלִיפָתִי
וְזוֹ תְּמוּרָתִי
וּמַגִּישׁ
אֶת הַצַּוָּאר.

טל שמור הוא משורר ודוקטור לאנתרופולוגיה, בוגר מסלול השירה השנתי של הליקון. ספר הביכורים שלו, "אם לא אומר זאת בקול", ראה אור בהוצאת פרדס (2018). שיריו פורסמו בכתבי העת מאזניים, הליקון, עיתון 77 ובבמות נוספות. נולד בחדרה ומתגורר בתל אביב.

.

סבינה מסג

מתוך המחזור: שירים על השירה


בֹּקֶר שֶׁל יוֹם חָפְשִׁי —

כָּל שְׁעוֹתָיו
מֻנָּחוֹת לָךְ בַּכִּיס
כְּמוֹ סֻכָּרִיּוֹת אָנִיס
שֶׁהִגְנִיבָה לָךְ סָבְתָא, מִיָּד לְיָד,
מֵאֲחוֹרֵי הַגַּב שֶׁל כֻּלָּם
וְעַכְשָׁו, סוֹף־סוֹף, לֹא רוֹאִים
וְאֶפְשָׁר לְהוֹצִיא!

צִי צִבְעוֹנִי שֶׁל סִירוֹת מִפְרָשׂ —
יַלְדֵי הַיַּמִּיָּה יוֹצְאִים לַיָּם,
מוּכָנִים לִכְבֹּשׁ כָּל
לֵב.

הָאֲגַם הַ'סּוֹאֵן' שָׁלֵו.

יֶלֶד נִכְנָס עִם סִירָתוֹ
לְתוֹךְ אֵזוֹר זַהֲרוּרֵי הַבֹּקֶר…
מִפְרָשׂוֹ דֶּגֶל
שֶׁל הַמַּיִם הַטֶרִיטוֹרְיָאלִיִּים

שֶׁל הָרֶגַע.

וְעַכְשָׁו הוּא נִסְחָף לְתוֹךְ הַקָּנִים —
דַּרְוִישִׁים שְׁקֵטִים
מְסוֹבְבִים אֶת הָעוֹלָם
עַל רֶגֶל דַּקָּה, בָּבוּאוֹתֵיהֶם
מְחַקּוֹת נַחֲשֵׁי מַיִם…

וְהָאֲוִיר — קוֹסְמֵטִיקָאִית רַעֲנַנָּה,
מוֹרַחַת לָךְ מְשָׁחוֹת עַל הַפָּנִים
כְּמוֹשַׁחַת אוֹתָךְ לְמַלְכָּה
עַל יַבָּשׁוֹת וְעַל אִיִּים וְעַל יָמִּים

אֵלֶּה הֶחֳמָרִים. כָּל הֶחֳמָרִים כָּאן.
כָּל מַרְכִּיבֵי הַמַּתְכּוֹן הֶעָשִׁיר הַתָּלוּי בָּאֲוִיר,
מַמְתִּין לִשְׁעַת כֹּשֶׁר…

כְּבָר עָשׂוּ מִזֶּה
אֹשֶׁר.
עֲשִׂי מִזֶּה
שִׁיר.

סבינה מסג היא משוררת ומתרגמת הכותבת גם שירה לילדים בשם העט עדולה. עם בעלה הצייר אהרון מסג ז"ל, שמה לה למטרה להתמקד בכתיבת המקום, הטבע והארץ. חלוצת השירה האקופואטית בישראל ועורכת סדרת כליל לאקופואטיקה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. ספרה האחרון עד כה, "כן, שרתי לך ארצי", הוא מבחר מתוך שיריה על מקומות אהובים בארץ.

.

רות נצר

העץ

הָעֵץ מְנַדֵּב אֶת גּוּפוֹ
לַכִּנּוֹר, לַצֶּ'לוֹ, לָאַבּוּב
נִשְׁמָתוֹ מְנַגֶּנֶת –
הָעֵץ הוּא צִיר הָעוֹלָם
יוֹנֵק מִשָּׁרָשָׁיו רָצוֹא וָשׁוֹב
לִקְרַאת צַמַּרְתּוֹ
עֲנָפָיו שְׁלוּחִים אֶל סְבִיבוֹתָיו
וּלְמַעְלָה אֶל אֱלֹהִים


כִּי תַּחְלֹם עַל עֵץ
בַּקֵּשׁ כִּי תִּהְיֶה הַשָּׁרָשִׁים
בַּקֵּשׁ כִּי תִּהְיֶה הַגֶּזַע
בַּקֵּשׁ כִּי תִּהְיֶה הָעֲנָפִים
וְאָז תִּהְיֶה הָעֵץ כֻּלּוֹ –
שְׁכַב מִתַּחְתָּיו –
וְעֵץ הַיְּקוּם
יִתְפַּשֵּׁט בְּךָ

רות נצר היא פסיכולוגית קלינית יונגיאנית, מדריכה בכירה ומורה, חוקרת קולנוע וספרות. היא הוציאה לאור עשרה ספרי שירה, שבעה ספרי עיון וספר פרוזה אוטוביוגרפי. ספרה האחרון הוא "מעגל החיים: בסרטים של אקירה קורוסאווה ותיאו אנגלופולוס" (רסלינג, 2016).

 

במדור שירה הקודם: שירים מאת סיגל נאור פרלמן, רות קרא-איוונוב קניאל, אסף דבורי וטלי וייס

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

tagit_49-420x315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

בעבודה | מה את יודעת?

"'כמה מכם קצת לחוצים מכל מה שקורה כאן? תרימו ידיים.' הידיים התרוממו בהיסוס. עד שעדי החליטה להרים את שלה, המשיכה שרון לדבר, מיומנת כמפעילת ימי הולדת. 'כמה מכם חושבים שאולי עשו טעות שבאו היום?'". קטע מרומן בכתובים מאת מעין רוגל

baavoda-49-715x537

אפרת פלג, אין קצה חוט (פרט), טכניקה מעורבת, 20X40X80 ס"מ, 2010

.

קטע מתוך הרומן בכתובים "מה את יודעת"

מאת מעין רוגל

 

המדבקה המלבנית הלבנה עם סמל הקהילה ושמה כתוב בטוש עבה, שחור, הציקה לה כאילו הייתה דבוקה לעורה ולא לחזית הסריג שלבשה. והסריג עצמו היה טעות, הבינה מרגע שנכנס לחלל הקהילה המחומם היטב בשעה שמונה וחצי בבוקר. ועוד יותר הרגישה איך היא בוערת בתוכו כשלתוך הלובי נאספו עוד ועוד ממשתתפי הסדנה. ארבעים בסך הכול, לא כולל מסייעים. אלו סומנו במדבקות ירוקות וכתומות. עדיין לא הצליחה להבין איזו מדבקה למי. שיבולת עמדה, זחוחה וקורנת עם מדבקה כתומה בחזית החולצה שלה וחילקה סוכריות לבאים, כאילו זו הייתה בכלל פעולה של הצופים. ככל שהתרבו האנשים והחיבוקים והשיחות הקלילות, וקולות כרסום העוגיות, וכוסות התה והקפה המהבילות שהריח שלהם יחד היה כבד ואלים, כך נסוגה עוד ועוד אל הקיר, אל הפינה, למצוא שלווה לרגע. למצוא נשימה. להפסיק לרצות לברוח משם. ואם לא הייתה מוצאת את שרון שם בשיער מסודר ואסוף, איפור מהוקצע שנראה זר לפניה וחליפת עסקית שקוויה נקיים ופשוטים, ככל הנראה הייתה נסוגה עוד ועוד עד שהייתה יוצאת החוצה, ולא הייתה מוצאת בעצמה את הכוח לשוב. אבל שרון מצאה אותה, וידעה גם לא לאסוף אותה לחיבוק ברגע הזה. רק הניחה יד על כתפה ואמרה לה "הכול בסדר. לאט לאט. בואי, אפשר כבר להיכנס. תפסי לך כיסא שיהיה לך נוח." כאילו דיברה את שפת הגוף של עדי ברמת שפת אם.

היא נענתה להזמנה של שרון, שנבלעה לתוך ההמולה, והתמקמה בקצה השורה האחורית, בכיסא הפינתי, הנסתר ביותר שמצאה. לא היו מרווחים בין הכיסאות, כאילו ויתרו שם מראש על עניין הגבולות והנוחות עליהם דיברו בערב המבוא. רק כיסא אל כיסא אל כיסא. וטוב שבחרה והתיישבה כיוון שהחדר התמלא במהירות, ותיקים הונחו על כיסאות כדי לשמור מקום, ועד מהרה נותרו רק כיסאות פנימיים, כאלה שכדי להגיע אליהם יש צורך להרים ממקומה שורה שלמה. כבר דאגה שאולי תפסה את מקומם של המסייעים או המדריכים ותכף יקימו אותה והיא תצטרך לשבת באחד הפנימיים האלה, החנוקים והצפופים. אבל שרון קלטה אותה בזווית העין והנהנה לאישור, ולהרגעה, והנה, חשבה לעצמה, הנה היא, זו שזקוקה לאישורים והרגעות כמו ילדה קטנה. עד שכבר שמצאה נינוחות עם שרון היא הורסת את זה במו ידיה. בנזקקות התמידית שלה. אולי בעצם הבחירה לבוא לסדנה ששרון מעבירה הרסה כל סיכוי לחברות.

מאחוריה הבחינה במסייעים מתיישבים בשורה על כיסאות צמודים לקיר, מרוחקים מעט מבלוק הכיסאות המיועד למשתתפים. הם ישבו כולם, כמו חיילים, רגליהם מונחות על הרצפה, לא רגל על רגל, אפילו לא שיבולת שוודאי בער בה הצורך לשלב רגליים. וכולם חייכנים כיודעי סוד. ברגע אחד התחילו כולם למחוא כפיים ולקרוא בקול, סוחפים אחריהם את המשתתפים, מסמנים להם לשבת. עד מהרה המקום כולו סער בכפיים, וגם עדי מחאה את שלה, אבל לא קראה בקול.

כששרון עלתה לבמה הקטנה שמולם הפסיקו המסייעים את מחיאות הכפיים שלהם, ואחריהם המשתתפים, מרביתם עם המדבקות המלבניות בחזית החולצה, כמה מהם עם מדבקות על הירך, או על התיק, או בכלל לא. ודאי יהיה לשרון משהו לומר על זה, חשבה עדי, ושלחה יד למדבקה שלה.

"בוקר טוב!" קראה שרון, הקול שלה צלול דרך הרמקולים שסביבם. רק עכשיו הבחינה עדי במיקרופון השזור בשערה ונמתח בפס דקיק לצד פניה, עד לשפתיים. "אתם בטח עדיין מתעוררים. אנחנו מתחילים בשעה מוקדמת. אבל אל תדאגו, יש לנו שפע של קפה." הקהל צחק, המסייעים צחקו יותר. "כמה מכם קצת לחוצים מכל מה שקורה כאן? תרימו ידיים." ביקשה. הידיים התרוממו בהיסוס. ואחרי הראשונים עלו עוד כמה. עד שעדי החליטה להרים את שלה, המשיכה שרון לדבר, מיומנת כמפעילת ימי הולדת. "כמה מכם חושבים שאולי עשו טעות שבאו היום?" עכשיו עדי מיהרה להרים את ידה והייתה ראשונה עם יד מונפת, מושכת את חיוכה של שרון. אחריה, ראתה בהקלה, הורמו לא מעט ידיים. "כמה מכם היו רוצים לצאת מכאן קצת אחרת? תרימו ידיים." ביקשה, הידיים התרוממו כמעט כולם. "כמה מכם חושבים שזה לא באמת יקרה? תרימו ידיים." שוב הורמו ידיים למעלה. המסייעים היו הראשונים לצחוק, ואחריהם המשתתפים כולם, ממהרים להצטרף, לא להיות האחרונים שמבינים את הבדיחה.

"האם אתם יכולים לראות שאתם לא לבד? האם אתם יכולים לראות שאת החששות שלכם, אפילו אלה הכמוסים, אתם חולקים עם רוב מי שנמצא בחדר? תרימו ידיים אם אתם מסכימים." ידיים התרוממו מיד. הצחוק גווע. "זו סדנת הבחירה שלנו. זו הסדנה שעומדת במרכז של הקהילה, זה שער הכניסה לקהילה הלומדת. וכשמה כן היא. אנחנו הולכים לדבר בשלושת הימים הקרובים על הבחירות בחיים שלכם. על המקום וההשפעה והעוצמה של הבחירה. אנחנו הולכים להעיר אצלכם את התובנה שהבחירה שלכם נוכחת גם במקומות שבהם אתם בטוחים שאין לכם בחירה או השפעה כלל. הבחירה הזו כאן מהרגע הזה. בכל רגע נתון, ללא יוצא מהכלל, יש לכם את אפשרות הבחירה לקום וללכת. אם לא טוב לכם, אם לא עובד לכם, אם משעמם לכם. אם זה יותר מדי בשבילכם – אתם יכולים לקום וללכת, ואתם יודעים, כפי שהסבירו לכם בהרשמה – כל מי שיבחר לקום וללכת בכל רגע, עד השעה האחרונה של הסדנה, יקבל בחזרה את כל כספו. הבחירה היא שלכם והיא שלמה. אני מזמינה אתכם לחוות כל רגע כאן מתוך בחירה. מתוך הידיעה שהשליטה היא בידיכם." מחיאות הכפיים של המסייעים, מסודרים ופועלים כמקהלה יוונית לשרון, סימנו את סוף המשפט שלה. השקט סימן את סוף ההפוגה.

תחילה הציגה שרון את עצמה ואחר את הצוות. כל אחד מהם לקח לידו את המיקרופון, אמר את שמו, תפקידו, כמה שנים הוא בקהילה. שרון ומדריך נוסף ציינו שהם חלק מגרעין הקהילה, אבל לא הוסיפו. וכשתם החלק הזה, התחילה הסדנה.

להפסקת הצהריים הגיעה רעבה ומותשת. בזווית העין ראתה את שרון נבלעת לאחד החדרים עם מיקי דותן, וחשדה שאם לא הייתה מכירה אותו ויודעת במה מדובר, לא הייתה מבחינה בו. הוא נראה לה מאלו שיודעים להיטמע היטב. היא הייתה שמחה לשבת בפינה שקטה, לאסוף את עצמה מעט, או אולי לדבר עם שרון, אבל הם התקבצו כבר מהתרגיל הראשון של אותו יום בקבוצות של חמישה, ולכל קבוצה הוצמד מסייע, כך שבשעות האחרונות בילתה ברצף של שיחות ותרגילים עם חמישה אנשים שנראה שהיו נחושים לשמור על הדינמיקה ביניהם גם בארוחת הצהריים. הבחורה עם הפנים הקשות, זו המתמחה בשיווק לעסקים קטנים ומעוניינת לפתח את עצמה לעסק גדול יותר, עם בעל ושני ילדים ונישואים תקועים ויחסים מורכבים עם חצי אח, חייכה אליה ונופפה לה מהצד השני של אולם הכניסה, שעכשיו היה חדר האוכל שלהם, וסימנה לה לבוא. לעדי לא נותרה בררה אלא לשבת לידה. לאורך הקיר סודרו עמדות קייטרינג עם אוכל שהריח דווקא טוב. שתייה קלה פוזרה על גבי השולחנות. עדי ספרה תשעה שולחנות. אחד לכל קבוצה ואחד לצוות.

היא מעולם לא הייתה מאלו שאוכלים בסתר, אבל הרגישה כל כך חשופה שם בשולחן שרק רצתה לסיים את הארוחה ולמהר חזרה לכיסא שלה בקצה השורה. בכל הדינמיקה הבלתי נסבלת של הבוקר לפחות לא נאלצה לוותר על המקום שלה. במהלך הבוקר כולו הציגו את עצמם בפני הקבוצה שלהם. שלוש פעמים הציגו את עצמם. בפעם הראשונה – שמם, מקצועם, משפט שירצו לומר על עצמם. "עדי," אמרה בקול שקט ובמהירות, "בעלת תואר שני במשפטים, חדשה כאן ביישוב." בפעם השנייה דרך מבטם של יתר חברי הקבוצה – שמם, מקצועם ומה הם חושבים שיתר חברי הקבוצה היו אומרים עליהם, על איך שהם נראים, ההתנהגות שלהם, רושם ראשוני. "עדינה," עדי אמרה, סמוקה כולה, "מסודרת, ביישנית." ואז, בסבב שהעלה בה בחילה וחזר על עצמו שוב ושוב מבלי שידעו לשער מתי כל זה ייפסק, תיאר כל אחד מהם את כל אחד מחברי הקבוצה. שם, מקצוע, מה הרושם הראשוני שלו עליו. תחילה היו רכים זה אל זה, ניסו להחמיא, אבל בסבב השלישי או הרביעי, כשאזלו להן המחמאות לאנשים זרים לחלוטין, צפו האמיתות. "לחוצה", כונתה עדי. "מתנשאת", "קרה", "מרוחקת". "עכברית". דמעות עלו בעיניה, כפי שעלו כמעט בעיניו של כל אחד מהם. ואז שוב הציגו את עצמם. שמם, עיסוקם, מה שהם לא רוצים לומר, מה שמפחיד אותם לספר. ובזה אחר זה, בעיניים נוצצות מדמעות, סיפרו, זו על המשפחה הקרועה שלה, וזה על הכישלון של העסק, וזו על הילד שאובחן על הקשת האוטיסטית. ולבסוף עדי, שלא הצליחה לחשוב על דרמה גדולה, על איזושהי אמת גדולה וסוחטת דמעות, אמרה "אני עדי, אין לי מושג מה העיסוק שלי. אני חושבת שבזבזתי שבע שנים בלימודים שאין להם ערך. אני לא מוצאת את עצמי, בכל מקום שאני הולכת אליו. החברה הכי טובה שלי נסעה לפני שלוש שנים לניו יורק ואנחנו מדברות שלוש פעמים בשנה. אני החדשה בכל מקום, מאז שאני זוכרת את עצמי." היא האמינה, אחרי הסיפורים המרגשים של היתר, שהמסייע שלהם יבקש ממנה לדבר שוב, להגיע לאמת. היא הרימה את עיניה, שנעצה בנעליה כל זמן שדיברה, ופגשה בחיוכים שלהם. בזה אחר זה חיבקו אותה, כפי שחיבקו את כל אחד מהדוברים. וכך, תוך זמן קצר מאוד, הכירה אותם הרבה יותר מכפי שרצתה, והם הכירו אותה הרבה יותר מכפי שהתכוונה שיכירו, והיא התחילה להרגיש את היבלות נובטות בקרסוליה.

היא התכוונה רק לנקר באוכל, אבל הייתה רעבה יותר מכפי שחשבה שתהיה. למעשה, עד ארוחת הצהריים לא זכו להפסקות. וגם כשיצאה פעם אחת לשירותים, מצאה את עצמה ממהרת לחזור, באיזו תחושת דחיפות עמוקה. כך יצא שאכלה, וגם קמה לקחת לה תוספת, וגם נשאבה לתוך הפטפוט הנרגש בשולחן, אל האינטימיות המהירה שנוצרה. כשהגבר עם העסק הכושל ניצל היעדרות קצרה של המסייע שלהם ואמר משהו על רז, על מה ששמע עליו, כמעט שהתפתתה לספר על ההיכרות ביניהם, וכמה היא מעורבת בחקירה, ומה היא יודעת, כמו ילדה נלהבת ומשוויצה בכיתה. למזלה תפסה את עצמה בזמן ושתקה את הפה שלה. סבתא אדה ודאי הייתה גאה.

לפני ארוחת הצהריים, בשעה האחרונה של סשן הבוקר, הציגה בפניהם שרון את תפיסת הגבולות, את הדרך שבה גבולות מגדירים כל דבר. "בשלושת הימים הבאים תחקרו את הגבולות שלכם ותבחרו בהם מחדש, כפי שהם או בצורה חדשה."

הנה הגבול הראשון, חשבה עדי. הנה הגבול הראשון שהיא מציבה, חבל הקטיפה הראשון שלה. מה שבינה ובין רז יישאר פרטי.

הם שבו מארוחת הצהריים מלאים ולאים. כשהתיישבה הבינה שלא היה לה פנאי להתקשר לעומר, לשמוע מה קורה עם מיקי, וקיוותה שבקרוב תגיע הפסקה נוספת. אלא אם משהו מסעיר מאוד יקרה, הניחה שיהיו לא מעט הירדמויות בחלק הבא. היא ראתה את העיניים הכבדות, את ההשתרעות על הכיסאות ברחבי האולם.

"איש אחד נכנס לבית זונות," שרון התחילה לדבר ומשהו בפשטות שבה אמרה בית זונות, משהו בחוסר ההקשר, השתיק את כולם מיד. בפינת החדר מישהי, בת שבעים אולי, כחכחה בגרונה בחוסר נוחות. "זה בית זונות מאוד חדש, מאוד מפואר, והוא נכנס ללובי ופוגש שם מזכירה מאוד אדיבה, נראית מאוד טוב, מאוד אלגנטית. והיא אומרת לו, ברוך הבא, אני שמחה שהגעת, אנחנו מאוד שמחים להציע לך את השירותים שלנו. האם תרצה אישה מלאה או רזה? הוא חושב לרגע ומחליט על אישה מלאה, והמזכירה האדיבה מסמנת לו לגשת לדלת בצד ימין, הוא פותח את הדלת ועולה חצי קומה ומגיע לעוד לובי, ויושבת שם מזכירה, מאוד נחמדה ואדיבה. היא שוב מודה לו שהוא הגיע ואומרת כמה הם שמחים ושואלת אותו אם הוא ירצה אישה בלונדינית או ברונטית. הוא בוחר ברונטית והיא מכוונת אותו לדלת בצד ימין של החדר. שוב הוא נכנס, עולה חצי קומה, הולך קצת במסדרון ומגיע ללובי, ויש שם מזכירה נורא אדיבה שמברכת אותו ושואלת אותו אם הוא ירצה סקס רגיל או משהו יותר נועז, והוא מחליט על משהו יותר נועז. היא מכוונת אותו לדלת והוא נכנס ועולה חצי קומה ומגיע לעוד לובי, ומזכירה נורא אדיבה מודה לו ושואלת אותו אם הוא ירצה אישה מקומית או זרה. הוא אומר שזרה, והיא מכוונת אותו לדלת בצד ימין, הוא פותח את הדלת ומוצא את עצמו במעלית. הדלת נפתחת והופ הוא מוצא את עצמו ברחוב שוב. אז הוא נכנס עוד פעם לבית הזונות המאוד מפואר וחדש, וניגש למזכירה הראשונה, ואומר לה, אני לא מבין, שאלתם אותי כל פעם מה אני רוצה ועניתי וזה המשיך ככה ואז מצאתי את עצמי ברחוב שוב. מה הקטע? אז היא אומרת לו, תשמע, אנחנו מאוד חדשים, עוד אין לנו נערות ליווי, אבל נו, היא אומרת לו בגאווה, איך השירות?" הראשונים לצחוק היו המסייעים, כמובן, אבל הצחוק שהגיע בעקבותיהם היה אמיתי, רם ומתגלגל. מלבד המבוגרת המכחכחת שנראתה מעט פגועה מהבדיחה. שרון חייכה ושאלה מי ירצה לספר בדיחה משלו. מסייעת צעירה הייתה הראשונה שלקחה את המיקרופון וסיפרה בדיחת פילים לא רעה בכלל. אחריה נדד המיקרופון בחדר, ולמשך חצי השעה הבאה לא הפסיקו הבדיחות, ולא הפסיק הצחוק, עד שפניה של עדי כאבו וכך גם בטנה. כשסיימו את סבב הבדיחות היו כולם ערים מאוד, מוכנים מאוד, ושרון, מבלי לסכם או להסביר דבר, פשוט גלשה הלאה בביטחון ובמיומנות שעוררו בעדי גל מהיר ועוצמתי של קנאה.

הסשן האחרון של היום, השעתיים האחרונות, הוקדשו למשחק "המלך אמר". מרגע שהוכרז ידעה עדי שצפוי לה סבל מתמשך. מאז ומעולם תיעבה משחקי חברה וימי הולדת, ובמיוחד השתדלה להימנע מכל מצב שבו תחת כסות של משחק חברה מסתתר משחק שליטה. "המלך אמר לעמוד על הכיסא," אמרה שרון, "המלך אמר לנהום כמו כלבים. לצייץ כמו ציפור," אמרה וצחקה עם המדריכים כשכמה משתתפים התבלבלו וצייצו מקצה האולם. עם אלו עוד התמודדה עדי היטב. אחרי השיקופים האינסופיים וההצגה העצמית החוזרת ונשנית, נהמות של חיות היו לא יותר ממבוכה קלה. "המלך אמר לתת לעצמכם סטירה," אמרה, ועדי הרגישה את השעשוע מתחלף במשהו אחר, המשחק נעשה רציני. היא הסתפקה בסימון קל, לא מכה, וכמוה מרבית המשתתפים. "המלך אמר חזק יותר," אמרה שרון, ורק כשהסתפקה מעוצמת צליל החבטות שמילא את החלל הדחוס, העבירה את מטה המלך לאחד מהמדריכים. וממנו הלאה, ממדריך למדריך וממסייע למסייע, ומשם למשתתפים. שעתיים שלמות. היא חששה מפקודות שלא תוכל להיענות להן, היא חששה שתידרש להתפשט, היא דאגה שתידרש לפגוע במישהו אחר. אבל למרות הרצון להסלים, למרות הפלרטוט עם הקצוות, עוד היו נחושים לשמור זה על זה. כך שבעיקר זחלו, וקפצו, והשמיעו קולות, ושרו בזיופים. ורק שיבולת עמדה מול כולם, עם המיקרופון ביד וציוותה "המלך אמר – תבכו."

 

מעין רוגל היא סופרת ועוסקת ב"פיצוח סיפורים". סיפורים קצרים פרי עטה התפרסמו בכתבי עת שונים ביניהם מאזניים, עיתון 77, הליקון, גרנטה והמוסך. ראו אור ספריה "היינו יכולות לנסוע" (2011), "יער" (2016), "גם קופים נופלים מעצים" (2018). ספרה הרביעי, "מה את יודעת", צפוי לראות אור בהוצאת כנרת זמורה ביתן בעריכת נעה מנהיים.

 

» במדור בעבודה בגיליון הקודם של המוסך: קטע מרומן בכתובים מאת מירה מגן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

tagit_49-420x315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

שיחה | על ספרות, פוליטיקה ובתי קברות עם רון ברקאי

"בספרי החדש לקחתי את הדברים צעד אחד רחוק יותר. החלטתי שהפעם יהיה זה המת על החי. כי החי לעולם ירמה, או יזייף, תמיד יהיו לנו אלף שיקולים מדוע לא לומר את האמת במלואה."

siha-49-715x537

מג'די חלבי, ללא כותרת, אקריליק על בד, 100X80 ס"מ, 2016

.

השיבה לקריית ענבים / שיחה עם פרופ' רון ברקאי, שספרו על "קברים ותענוגות אחרים" ראה אור לאחרונה

.

מקום: בר יין בצפון הישן של תל אביב
על השולחן: שתי כוסות יין ספרדי, מכשיר הקלטה
שעה: בין ערביים
משוחחים: רון ברקאי, דורית שילה

דורית: ברכות, רון, על ספרך החדש – קובץ סיפורים שבו כל המספרים הם מתים, חוץ מהמספר האחרון. הם כולם נקברים בבית קברות שנקרא "חזון העצמות", ואילו המספר האחרון, החי, הוא מנהל בית הקברות. אלה מתים ספציפיים? מתים שאתה מכיר?

רון: לא. לא הכרתי אף אחד מהם, הם מתים מדומיינים לגמרי, אם כי, כמו תמיד, כמה מבין חברי ובני משפחתי שימשו לי השראה. היום העירה לי חברה דבר מעניין מאוד: אחד מספריי האחרונים, האשה שאהבה סיפורים, עלילתו מתרחשת בין העיר סלמנקה שבספרד שמתוארת די בפרוטרוט, לבין מקום ספציפי מאוד בישראל, בית חולים לחולי נפש. והנה, מרכזו של הספר החדש הוא גם מקום ספציפי בישראל – בית קברות. זה כמובן לא מקרי. בחירת מקום ההתרחשות היא משמעותית.

דורית: אני יכולה להסיק מהבחירה של מקומות כאלה כמקום התרחשות לספריך שלדעתך לסופרים יש תפקיד פוליטי וחברתי?

רון: לכל אדם יש רשות, ובמידה מסוימת גם חובה, לומר את דבריו על החברה שהוא חלק ממנה. הדבר נכון כפל כפליים לגבי לסופרים, שהרי עיקר מעשהו של היוצר הוא להתייחס אל המציאות – גם אם הוא כותב על העבר – בעיניים בוחנות, מבקרות ולעיתים קרובות מוכיחות. כך שלדעתי ברור שלסופר, ובכלל ליוצר, יש מה לומר מבחינה חברתית. עם זאת, ברור שבישראל של היום, ובמקומות רבים אחרים, לסופרים וליוצרים יש יכולת השפעה פוליטית מוגבלת מאוד. בנוגע לספרי, נהוג לומר ש״הכול פוליטי״, גם סיפור שלא מתיימר להיות פוליטי. יש קורטוב של אמת באמירה הזאת. "המתים שלי״, אלה שמספרים על הלוויות שלהם, על צערם, שמחותיהם, על חייהם ומותם, באים מכל שכבות העם, יש בהם צעירים, בוגרים, ישישים, כך שאין ספק שלסיפורם במהלך טקס הקבורה יש משמעות חברתית.

דורית: ומדוע דווקא בית קברות?

רון: מאחר שאני היסטוריון, אני מציב לעצמי אתגר דרך קבע: בוא נראה עד לאן הדמיון יכול להגיע. כך כשאני כותב פרוזה, כמובן. לא כהיסטוריון. אם כי האמונה העמוקה שלי היא שההיסטוריון גם הוא צריך להיות בעל דמיון, והדמיון הוא כלי בעבודה של ההיסטוריון, בשחזור העבר. אמנם התיעוד חשוב מאוד והוא הבסיס לכול, אבל אפילו אם עומד לרשות ההיסטוריון תיעוד עשיר, הוא צריך להפעיל דמיון בתוך קונטקסט היסטורי.

דורית: אני מבינה. אבל למה ההיסטוריון הזה בודק את גבולות הדמיון שלו בבית קברות?

רון: רגע של גילוי אישי – לפני הרבה שנים אחותי הייתה במצב קריטי, שקעה בקוֹמה, ואנחנו כל הזמן דיברנו אליה. היא נפטרה אחרי שבוע בגיל מאוד צעיר, חמישים, היא הייתה צעירה ממני. כל הזמן שאלתי את עצמי אם היא שומעת אותנו או לא, אם היא מבינה את מה שאנחנו אומרים לה. שאלנו את הרופאים אבל גם להם לא הייתה תשובה ברורה. דבר דומה קרה לי עם אבי. לא ראיתי אותו שנים ארוכות מאז גירש אותי מהבית בשל דעותיי הפוליטיות. לא היה לנו כל קשר. ואז יום אחד אמי התקשרה אלי לפריז ואמרה לי שהוא שכיב מרע. עליתי על המטוס הראשון והגעתי לאיכילוב. גם הוא היה כבר בקומה… לקחתי את המצב הזה לרומן הראשון שלי, כמו סרט מצרי. שם, בפרקים האחרונים, הדמות המרכזית נמצאת בקומה, אבל היא בהחלט ערה לנעשה סביבה והיא מתדיינת בינה לבין עצמה ועם הסובבים אותה, כמובן מבלי להוציא מילה מפיה… בספר החדש, על קברים ותענוגות אחרים, לקחתי את הדברים צעד אחד רחוק יותר, אמרתי, אם אני יכול לגרום לאדם בקומה לדבר אז למה לא אדם שמת. בעקבות הספר של אהרון מגד, החי על המת, החלטתי שהפעם יהיה זה המת על החי. כי החי לעולם ירמה, או יזייף, תמיד יהיו לנו אלף שיקולים מדוע לא לומר את האמת במלואה.

דורית: והמת תמיד יאמר דבר אמת?

רון: כן, המת אצלי אומר אמת. את האמת שלו, כמובן.

דורית: יש "מת" בתוך המילה "אמת".

רון: נכון. אבל שימי לב שהמתים שלי, בספר הזה, מפסיקים לדבר ברגע שהאדמה מכסה אותם. במשך ההלוויה עצמה הם מאוד אקטיביים, הם מספרים, משחזרים את העבר, מתווכחים, מתעצבנים על חלק מהאנשים שמלווים אותם, הם שמחים על בואם של האחרים. במילים אחרות, זו שעת האמת האחרונה בהחלט. לאחר מכן אין כלום. ואכן, הם אומרים דברים שלא נאמרים בפרהסיה ולא מביעים בקול רם.

.

רון ברקאי. שעת האמת האחרונה בהחלט
רון ברקאי. שעת האמת האחרונה בהחלט

.

הסופרים ו״האפודים הצהובים״

דורית: ואם נצא מגבולות ישראל, באיזה מרחב ספרותי בעולם אתה מוצא ביקורת חברתית ואולי אפילו השפעה פוליטית?

רון: נראה לי שלחלק משמעותי מהסופרים הצרפתים בעשרות השנים האחרונות יש בבירור תרומה גדולה, קודם כול ביצירת ספרות משובחת, אבל גם במעורבות באקטואליה, באופן ישיר או עקיף. בניגוד לדעת מקוננים, הגורסים שבימינו אין ספרות צרפתית ראויה לשמה, אני חושב שלספרות הפרנקופונית יש רלוונטיות וחיוּת בלתי רגילה, ואני מזהה בה זרמים שמניעים גם תהליכים פוליטיים־חברתיים, או לפחות משתתפים בהם באופן מאוד פעיל. אני חושב שהיא יותר מעורבת באקטואליה החברתית מהספרות העברית או הספרדית. אמנם גם בספרות הספרדית יש מגמות של התחברות אל האקטואלי, בעיקר אל העבר של מלחמת האזרחים והדיקטטורה הפרנקיסטית, אבל לא כמו בזו הצרפתית. בצרפת יש מסורת כזאת, והיא עמוקה ומושרשת. לא רק אצל סופרים שזה בפירוש אחד מקווי האופי הבולטים ביצירתם, כמו גי דה מופאסאן, ז׳ול ואלז, אמיל זולא, אוקטב מירבו ורבים אחרים, אלא גם אצל סופר ענק, מעין דמיורגוס, בונה עולמות כמו אונורה דה בלזק, שהיה לדעתי מבקר חריף של החברה הצרפתית על כל שכבותיה ומוסדותיה.

דורית: הספרות הדרום־אמריקאית אקטואלית מאוד.

רון: אין ספק, אבל הנסיבות שונות לגמרי ונדמה לי שהיא פחות מניעה תהליכים. בצרפת היא אקטואלית במובן הזה שיש לה, בניגוד למה שחושבים, השפעה ממשית. היא מניעה כוחות חברתיים אולי אפילו לא מרצונם או באופן מודע. קיים מעין שילוב ידיים של יוצרים וכוחות עממיים בזמן אמת. הנה, כבר חודשים ארוכים מזעזעת את צרפת התקוממות ״האפודים הצהובים״, ויש לזה הדים חזקים ברחבי העולם. אחד ההיבטים החשובים של תנועת המחאה הזאת היא זעקת הפריפריה המתרוששת והגוועת נגד המרכז שממיט עליה כליה בגלל המדיניות הכלכלית־חברתית. אני חושב שיש קשר הדוק ביניהם לבין שורה של סופרים צרפתים בני זמננו, עכשוויים ממש, שממלאים תפקיד חשוב גם במדיה התרבותית, בעיתונות הכתובה, ברדיו ובטלוויזיה. גם אם פשוטי העם לא קראו את כל יצירותיהם, הסופרים סייעו ליצור את האווירה האינטלקטואלית שתומכת ב״אפודים הצהובים״, כך שבציבוריות ובאמצעי התקשורת נשמע לא רק קולם של שופרי המשטר. זה נכון שתמיד הייתה נוכחות של סופרים מהפריפריה בספרות הצרפתית. אבל הזרם הזה שם במרכז לא רק את הפריפריה הגאוגרפית, אלא גם, ואולי בעיקר, את הפריפריה החברתית, את פשוטי העם שמתקיימים בקושי רב.

דורית: מי למשל?

רון: אחת המייסדות של המגמה הזאת, אולי אפילו בלי שתרצה לשחק תפקיד כזה, הייתה אנני ארנו. היא גדלה בנורמנדי, בחור שכוח אל, להוריה הייתה חנות מכולת קטנה וצמוד לה בית קפה, והיא התחילה את דרכה הספרותית בתיאור אוטוביוגרפי של חייה. בעיניי היא קוסמת של ממש. האופן שבו היא מחברת תמונות מילדותה עם אירועים פוליטיים לאורך השנים הוא פנטסטי. היא שוזרת את זיכרון העבר עם ההווה.

[לעברית תורגמו שני ספרים של אנני ארנו וראו אור בהוצאת רסלינג: האירוע (2008), בתרגום נורה בונה, ולא קמתי מהלילה שלי (2016) בתרגום מיכל בן־נפתלי. ד"ש]

דורית: אתה יודע, זה מזכיר לי שכששוחחנו בטלפון הזכרנו את הספר הסוף של אדי של אדואר לואי, שגם הוא, כמו ארנו, מספר את ילדותו ובגרותו בעיירת פריפריה מוכת גורל [תרגמה רמה איילון, עם עובד, 2018]. הוא, כמו ארנו, מתייחס בהרחבה למצב הנשים.

רון: נכון, זה ספר רב עוצמה, ומיד אחריו צריך לקרוא את ספרו השני, מי הרג את אבי?, שבו הוא מפנה במפורש אצבע מאשימה לשליטיה של צרפת, ממיטראן ועד מקרון, שהביאו לחורבן הפריפריה בצרפת והמיטו אסון על תושביה. ההזדהות של אדואר לואי, הומוסקסואל מוצהר, עם הפמיניזם, היא כמובן לא מקרית. אצל ארנו הפמיניזם עולה מכל דף, החל בסיפור על ההפלה שעשתה בתקופה שהדבר היה אסור, במחתרת ותוך סיכון חיים, ועד הספר האחרון שלה, שמספר על האונס שעברה במחנה הצופים כשהייתה בת שבע־עשרה, ומקפיא את הדם בעורקים. מעניין להזכיר בהקשר הזה שתנועת ההתקוממות החברתית שהחלה בספרד ב־15 במאי 2011, והתנועות הפוליטיות שקמו בעקבותיה וזכו להישגים מרשימים חרתו על דגלן את האמרה: ״המהפיכה תהיה פמיניסטית, או שלא תהיה…״

אני רוצה גם להתעכב על הספר השיבה לריימס של דידייה אריבון [הספר עומד לראות אור בקרוב בהוצאת עם עובד בתרגומה של מיכל בן־נפתלי. ד"ש]. אגב, אדוארד לואי כתב את ההקדמה למהדורה האחרונה של השיבה לריימס. הוא מספר שם שהוא קיבל את האומץ לכתוב אחרי שקרא את הספר הזה. הדבר הבולט בספרים של שניהם הוא השילוב בין הזיכרון האישי והקולקטיבי, ואת המעשה הספרותי הזה הם לקחו, לדעתי, מאנני ארנו. זה לא מקרי שהיא חוזרת ומככבת אצלם גם בציטוטים וגם במילים חמות שהם כותבים עליה ועל העולם שהיא פתחה בפניהם. אריבון מעלה בהשיבה לריימס שאלות נוספות, בין השאר, סוגיה מורכבת, שאני אישית מזדהה איתה, אף שבשונה משני הסופרים האלה מעולם לא חשתי בושה במוצא החברתי שלי ולא ניסיתי להסתיר אותו. הוא מדגיש שלא היה לו קושי רב לעסוק בנטייה המינית ובהשלכותיה החברתיות, ולעומת זאת הוא לא היה מסוגל לגלות לחברים שלו שמוצאו ממשפחת עובדים ענייה, ובוודאי לא לכתוב על כך. למעשה הוא מחק את המשפחה שלו. הוא מסביר שהמוצא החברתי, העני, הפרולטרי של המשפחה היה מכשול גדול יותר מההומוסקסואליות שלו. העוצמה הזאת של הצורך במחיקה ושורשיה הנפשיים לא תמיד הובנה כאן.

אפשר לומר שיש הזנה הדדית בין התקוממות ״האפודים הצהובים״ ובין הספרות שעומדת מאחוריה ותומכת בה. כך למשל השיבה לריימס זוכה לעדנה. הוא יצא במהדורה חדשה, ולמרות הקושי הרב במבנה שלו הוא הומחז, הוצג בברלין וברחבי צרפת וזכה להצלחה רבה. מרבים לדבר עליו ואני לא היחיד שקושר אותו לתופעת ״האפודים הצהובים״.

.

מימין: אנני ארנו. קוסמת של ממש; במרכז: דידייה אריבון. כוח חברתי מניע; משמאל: אדואר לואי. למחוק את העבר המעמדי
מימין לשמאל: אנני ארנו. קוסמת של ממש; דידייה אריבון. כוח חברתי מניע; אדואר לואי. למחוק את העבר המעמדי.

.

"רפובליקת כאילו"

רון: אני רוצה לתת דוגמה אחרת, מרתקת גם היא, לסופר מעורב פוליטית, אדם שבא דווקא ממשפחה משכילה ואמידה למדי, שבמקצועו הוא רופא שיניים: הסופר המצרי עלאא אלאסוואני. בישראל מכירים אותו בזכות ספרו המופתי בית יעקוביאן (הוצאת טובי; מערבית: ברוריה הורביץ), שזכה להצלחה בכל העולם ותורגם לשפות רבות. לאחרונה הוא כתב ספר חדש שנקרא "רפובליקת כאילו" (בערבית: גומהוריית כאן). הספר ראה אור בלבנון ונאסר במצרים וברוב מדינות ערב. צריך לדעת שעלאא אלאסוואני היה פעיל בהכנה, בפרופגנדה ובארגון המהפכה בכיכר תחריר בקהיר בשנת 2011. התוצאה הנוראה של המהפכה הזאת היא בעצם הנושא המרכזי של רפובליקת כאילו. עכשיו הוא נרדף עד חורמה עד ידי משטרו של א־סיסי בגלל היצירה הזאת. פעמיים שמעתי אותו מדבר בצרפת, ובשתיהן הוא טען בלהט שהוא נותר אדם אופטימי. אבל אני חייב לומר שלעיתים רחוקות בחיי קראתי ספר כל כך פסימי.

דורית: בגלל תוצאות המהפכה?

רון: כן. בספר הוא מצביע על השבר הכללי מבחינת המהפכנים ושוחרי השינוי הדמוקרטי: העם במצרים שלא מעוניין לשמוע את האמת; אמצעי התקשורת שנמצאים בשליטת הדתיים הפנאטיים או המשטר הצבאי עסוקים בשטיפת מוח, והעם מתמכר לתעמולה ולשקרים. למען האמת זה דומה מאוד למה שקורה כאן בישראל. יש בספר כמה קטעים נפלאים, שנקשרתי אליהם באופן אישי. למשל אחת הדמויות היא מנהל במפעל הכימי שהגיבור הראשי עובד בו. המנהל היה אסיר פוליטי וישב בכלא לצד אביו של אותו גיבור. שניהם היו קומוניסטים, ושניהם עונו בבתי הכלא של מובראק. אביו של הגיבור מת בעינויים, ולעומתו, הבוס שלו, המנהל במפעל הכימי, הפך את עורו לחלוטין ונהיה משת"פ של המשטר. בספר הבן שואל אותו למה, והוא עונה לו: אומר לך למה, כי אחרי שאנחנו יצאנו מהכלא, הראשונים שירקו עלינו, הראשונים שהיכו אותנו ברחוב, הראשונים שהתנכלו לנו, היו אלה שעבורם חשבנו שאנחנו נלחמים. אני מכיר את התופעה באופן אישי, כשהייתי נער עובד בן שש־עשרה–שבע־עשרה, הלכנו כמה נערים מברית הנוער הקומוניסטי למוסך "דן" שהיה אז ברחוב ארלוזורוב, ניגשנו אל חבורה של נערים שעבדו במקום והצענו להם להתארגן כדי שיקימו ועד וייאבקו על זכויותיהם. הראנו להם שהשירותים שלהם מלוכלכים נורא, שמגיע להם יום חופש בשבוע כדי ללמוד. התשובה שלהם הייתה מכות. הם היכו אותנו מכות נמרצות. זה קרה לי בחיי לא פעם ולא פעמיים.

דורית: שמתנכרים לך אלה שאתה נלחם בשבילם?

רון: נכון מאוד. הם ראשוני המתנכרים והמתנכלים. למדתי באוניברסיטה היסטוריה של המזרח התיכון ועשיתי סמינר בהיסטוריה של מצרים המודרנית. אני עוקב בקביעות אחר מה שמתרחש באזור שלנו. אבל הספר הזה פקח את עיניי, זה כוחה הגדול של הספרות. הוא היה כמו סטירת לחי מצלצלת, לקרוא איך מתנהלת החברה המצרית. אקדמית, מובן שידעתי והבנתי את התהליכים שמצרים עוברת, אבל חווייתית לא. ומהבחינה הזאת הספר הזה עשה מעשה פוליטי חשוב, הוא מכניס את הקורא אל העולם הלשוני והתודעתי של החברה המצרית היום. כך למשל, אפילו הגיבורים החילוניים, המרקסיסטים, בספר – כל מילה שלישית שלהם היא ברכה דתית, הנאמרת בשמו של אללה או בשמו של מוחמד. את מבינה? הם לכודים לגמרי בלשון האויבים. הם מדברים בלשון האויבים שלהם ולא מסוגלים להשתחרר ממנה. מהספר עולה ייאוש גדול מאוד, בייחוד של הגיבורה, שהיא הדמות הכי חזקה בספר, וזה לא מקרה שהנשים ממלאות בו תפקיד חשוב כל כך.

דורית: הרי במהפכה במצרים היה תפקיד גדול לנשים.

רון: כן, בוודאי. והן גם עברו את ההשפלות הכי נוראיות. הופעלה נגדן אלימות מינית ופיזית שאי אפשר לתאר. במיוחד על ידי שוטרים שהפשיטו אותן ובדקו, לכאורה, אם הן בתולות. דברים נוראיים קרו במהפכת תחריר, ואותה גיבורה בספר של אלאסוואני כותבת לחבר שלה ואומרת לו שהיא ברחה ללונדון ומבקשת ממנו להצטרף אליה כי שום דבר טוב לא יֵצא במצרים, אין סיכוי, אין תקווה. אבל כאן גם הניגוד ללואי ואריבון הצרפתים. הם אופטימיים יחסית לאלאסוואני.

.

רפובליקת כאילו
רפובליקת כאילו

.

את אמרת, ואני דומע

דורית: בוא נחזור לספרך, אז בעצם ישבת בסלמנקה וכתבת סיפורים ישראליים מקומיים מאוד.

רון: בהחלט, את חלקם כתבתי בסלמנקה ואת האחרים בתל אביב. אני חי בין שתי הערים. תלוי בין שני עולמות.

דורית: באיזה מובן? זה מעניין אותי מאוד.

רון: אענה לך בסיפור אישי: היות שאני נשוי לספרדייה, יש לי זכות לקבל אזרחות ספרדית. ואמנם, לאחר הליך שנמשך שלוש שנים, קיבלתי את האזרחות. לאישור הרשמי נלווה מכתב שבו נאמר שאני צריך להישבע בפני שופט או נוטריון על כך שאני מוותר על האזרחות הישראלית. איש משרד הפנים הספרדי, שהיה נחמד ומאיר פנים בצורה בלתי רגילה, הסביר לי שזה עניין של פרוצדורה, שהספרדים לא יבדקו כלל אם אני מבטל את האזרחות הישראלית וגם הם אינם מתכוונים ליידע את שלטונות ישראל שקיבלתי אזרחות ספרדית. כל זה לא עזר. ויתרתי על האזרחות הספרדית.

דורית: אני מכירה כאלה שהיו מוותרים על האזרחות הישראלית בלי להניד עפעף.

רון: אני לא. אני לא מסוגל לעשות את זה. לא הייתי מסוגל לבצע את האקט הזה של שבועה שבו אני מתנכר לאזרחות הישראלית.

דורית: למה?

רון: אין לי תשובה הגיונית.

דורית: זה רגשי.

רון: כנראה זה רגשי, והרגשתי שזה קשור למי ולמה שאני. אני מאוד קשור לשפה העברית ולהיסטוריה הפרטית שלי פה, בארץ הזאת. תראי, רוב חיי חייתי פה בישראל, למרות ששהיתי פרקי זמן משמעותיים גם במקומות אחרים. עסקתי הרבה מאוד בעברית של ימי הביניים, גם התגלגלתי לארמית, למחוזות הרבים סביב השפה הזאת. אני באמת רואה את העברית על כל רבדיה העתיקים והמודרניים. זה מעין מכלול של דברים שעשו את מי שאני. בזמנו, בבית ספר העממי בקריית שלום, למדנו ספרות, אחר כך הלכתי לבית ספר מקצועי ולמדתי מכונאות מטוסים, אבל בתקופה המכרעת ההיא של הבחרוּת, את הדחיפה הגדולה לזרועות ההשכלה נתנה לי המפלגה הקומוניסטית.

דורית: באמת? למה? כי היה צריך לקרוא את הקפיטל וכתבים אחרים?

רון: לא רק את מרקס. קראנו ספרות יפה, עברית, רוסית, אירופית, אמריקאית, ספרדית. קראנו פילוסופיה וכתבים פוליטיים. אחרי יום העבודה היינו עורכים סמינרים ופגישות, קוראים ומתווכחים. וכשהגיע תורי להיות מדריך נהגתי להקריא לחניכים שלי סיפורים, זה היה אינסופי. כלומר בתנועת הנוער ובמפלגה הייתה מסורת של השכלה. שם גם למדתי לכתוב, לבנות טיעון, לנמק. לכן, עם כל הביקורת, למרות האכזבה המרה והקשה, אין מילים לתאר את מה שהמפלגה הקומוניסטית נתנה לי, אהיה חייב לה כל חיי. צריך גם לומר שבאותה התקופה זאת הייתה מפלגה שהייתה מחוברת לבני אדם באופן מלא, אל העובדים, אל הערבים ואל היהודים כאחד. לכל אלה הייתה השפעה מכרעת על חיי, ולא רק מבחינת השקפת העולם.

דורית: אתה יודע, האופן שבו אתה מבטא את המילים "נוער" ו"עבודה" הוא מכמיר לב. אתה יוצק בהן משמעות שהיום כבר לא קיימת. כי מה שאתה ידעת על להיות נער עובד, כמה יודעים היום? באמת בעיקר בפריפריה. עדיין יש שם נערים עובדים ואף אחד לא מדבר עליהם.

רון: בדיוק כך. וזה נכון גם לגבי החברה הערבית.

דורית: היו נערות גם?

רון: לנערות היה מקום שווה בתנועת הנוער הקומוניסטית.

דורית: באמת שווה? זה לא היה מהפה ולחוץ?

רון: לא. בפירוש לא.

דורית: הן גם היו מנהיגות?

רון: בהחלט. שורה של מנהיגות, החל מההנהגה הראשית, למשל אסתר וילנסקה אבל לא רק היא. הייתה גם שושנה כץ שהייתה ממנהיגות הנוער הקומוניסטי, ועוד אחרות.

דורית: מתי עזבת את המפלגה?

רון: בעקבות הפלישה לצ'כוסלובקיה. לא יכולתי לעמוד בזה.

דורית: זה בוודאי היה משבר מאוד גדול בשבילך. איך מתאוששים מדבר כזה?

רון: אי אפשר.

דורית: כבר היית דוקטור?

רון: לא. הפלישה לפראג הייתה ב־1968. את הדוקטורט סיימתי ב־79', עשיתי הכול באיחור בגלל הלימודים בבית הספר המקצועי והעבודה. הסטאליניזם, הפלישה להונגריה, ויותר מכך הפלישה לפראג, היו מכות אנושות. במיוחד לאפשרות האופטימית שיכול להיות, ויהיה, עולם יותר טוב. עם זה באו הפיכחון והחשדנות הבסיסית, לפעמים האובססיבית, כלפי כל משטר. מאז לא שגורה בפי האמרה "אני לא מאמין!". אני מאמין, אני יודע שהכול אפשרי.

דורית: אבל אתה עדיין מרקסיסט?

רון: כן, אני מרקסיסט במובן הזה שאני מאמין באמת שהעולם בנוי על יחסי כוחות מעמדיים ולמסגרת הזאת אני מכניס לא רק את מעמד העובדים ואת הבורגנות, אלא גם את הנשים, את העולם השלישי ואת הפליטים. את השחורים בארצות הברית, את הילידים ביבשת אמריקה, הצפונית והדרומית. זאת תמונה קצת יותר מורכבת ממה שראה מרקס, אבל הוא הניח את התשתית לפענוח המציאות. אני מגדיר את עצמי כמרקסיסט, אבל עם לא מעט השפעה אנארכיסטית, בעיקר בעקבות קריאה של אוקטב מירבו ואהבתי הגדולה לסופר הנהדר והאמיץ הזה.

דורית: איפה נולדת וגדלת?

רון: נולדתי בירושלים, בהדסה, בשנת 1943, נראה לי שאני אחד היחידים בארץ שיש לו תעודת לידה בחתימה משולשת של רופא ערבי, רופא יהודי ורופא אנגלי. ובגלל שהיינו עניים מרודים גרנו בדירת חדר מושכרת ליד הכנסייה החבשית, היום זה רחוב אתיופיה. שם גם עברה עלינו מלחמת 1948. הבית שלנו הופגז ונהרס לחלוטין, נותרנו בלא כלום ועברנו לתל אביב. הפכנו לפליטים ועברנו לגור בבית של פליטים פלסטינים באזור מסגד חסן בק. כשהייתי ילד נהגתי לשוטט ברחובות, שלא היו אלא שורות של בתים הרוסים. בסוף עברנו לקריית שלום, אמי הייתה עוזרת בית ואחר כך קיבלה משרה זוטרה בעיריית תל אביב. היו לנו חיים קשים. את התיאורים של אריבון ואדואר לואי אני מכיר היטב מחיי שלי.

דורית: אני מכירה סיפורים דומים ממשפחתי. אבי נולד בשיח ג'ראח ומשם הם הגיעו ליפו, בדיוק לאותה השכונה. סיפורים דומים על עוני, סבתי הייתה אנאלפביתית.

רון: בהחלט סיפורים דומים, גם סבתי הייתה אנאלפביתית. היא נולדה בירושלים ובגיל שמונה מכרו אותה למשפחה יהודית מקהיר והיא נסעה איתם. שם התחברה למשרתות הערביות. הנשים האלו הן שעזרו לה לברוח מהעבדות. הייתי קשור אליה במיוחד למרות שלא הייתה לנו שפה משותפת של ממש: היא דיברה עברית רצוצה, ערבית מצרית ולדינו. כשהייתי ילד היא נהגה לומר לי: יהודים, מוסלמים נוצרים – כולם אותו הדבר. לא הבנתי איך היא מסוגלת לומר כזה דבר. והיא הסבירה: כולם הולכים לשירותים, נכון? אז מה ההבדל?

ואם נחזור אחורנית, אז העיסוק במוות ובבית קברות גם קשור אליה. הבן האהוב ביותר על סבתי הזאת נהרג בשנת 1948 בקריית ענבים. וכל שנה היינו נוסעים, סבתי, אמי ואני, לבית הקברות. סבתי הייתה משתוללת שם, צורחת, ולא עושה חשבון לאף אחד ולא היה אכפת לה מה אמרו עליה. הזעקות שלה היו מעין התרסה נגד הנאומים הבנאליים שנישאו שם. נוסף על כך, היא סירבה לקבל כסף ממשרד הביטחון וחזרה ואמרה: "את הדם של הבן שלי אני לא מוכרת". היא סירבה לקבל פיצוי כלשהו. אבל הדבר הכי נורא שעשתה היה להשביע את אלמנתו, דודתי, בספר התורה, שגם היא לא תיקח כסף. אז היא לא לקחה. לאחר מותה של סבתי, כשראיתי שעוניה כה רב, התחלתי עבורה הליך כדי שתוכל לקבל את מה שמגיע לה. כך בית הקברות בקריית ענבים נעשה חלק מחיי וכנראה יש לו השפעה לא מעטה על כך שסירבתי להישבע שאני מוותר על האזרחות הישראלית כדי לקבל אזרחות ספרדית. יש מת בספר החדש שלי שמתקומם וזועק חמס על נאומים בנאליים וטפלים שנישאים בלוויה שלו, וסביר מאוד שזה הד לצעקותיה של סבתי, שקטעו את דברי הנואמים בבית הקברות הצבאי של קריית ענבים.

דורית: תמיד חשבתי, אחרי שקראתי פוסטים שלך בפייסבוק, או מאמרים שלך, שאתה דיסידנט. עכשיו אני מבינה שזה לא נכון. אתה לא דיסידנט, אתה שבור לב.

[שתיקה]

רון: נכון. אני שבור לב. את אמרת, ואני דומע.

 

רון ברקאי הוא פרופסור (אמריטוס) להיסטוריה של ימי הביניים. לצד זאת שלח ידו גם בפרוזה: תרגם סיפורים קצרים מספרדית ומצרפתית, וכתב שלושה רומנים: "כמו סרט מצרי" (חרגול, 2001); "האישה שאהבה סיפורים" (חרגול, 2004); "התחתית של תל אביב" (חרגול, 2010). לאחרונה ראה אור קובץ סיפורים קצרים שלו, "על קברים ותענוגות אחרים", בהוצאת ידיעות ספרים.

 

רון ברקאי, על קברים ותענוגות אחרים, ידיעות ספרים, 2019.

.

.

.

שני סיפורים קצרים מאת אוקטב מירבו, בתרגום רון ברקאי התפרסמו בגיליון 44 של המוסך.

» בגיליון קודם של המוסך: מתי שמואלוף משוחח עם סבסטיאן שירמייסטר על הסופר היהודי האוסטרי משה יעקב בן גבריאל

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

tagit_49-420x315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן