1955: סעודת יום העצמאות של המדינה

סעודת יום העצמאות ועיצוב האומה

לקראת יום העצמאות של שנת 1955, יום העצמאות השביעי למדינת ישראל, פרסמה המחלקה לתזונה במשרד החינוך והתרבות "הצעת תפריטים לסעודת יום העצמאות". המחלקה לתזונה במשרד החינוך והתרבות נועדה להקנות לאוכלוסייה, בעיקר דרך תלמידי בתי הספר, הישראלים הצעירים, החדשים, הרגלים של תזונה בריאה והיגיינה לפי מיטב עקרונות התברואה המודרנית. עיצוב התודעה וחינוך האזרחים נעשה בדרכים שונות, ובפריט המרתק הזה המצוי בספרייה הלאומית, נאמר לנו מפורשות מה מטרת ההצעה לסעודת יום העצמאות:

"הננו מציעים שני תפריטים לסעודה הקשורים בזכרונות ממלחמת השחרור, בקום המדינה ובקיבוץ הגלויות."

שבע שנים לאחר הקמת מדינת ישראל, מבקשות הרשויות לעודד את התושבים לסכם את מה שעבר על ישראל הצעירה בימיה הסוערים: עצמאות, תקומה, קיבוץ גלויות.

נראה כי מי שהציעו את הסעודה ראו בעיני רוחם את הסדר המסורתי בחג הפסח, שמהדהד מצדו במנהג של סדר ט"ו בשבט ובשנים האחרונות אף במנהגים של ערב ראש השנה, כלומר של ציון חג בארוחת ערב משפחתית חגיגית, שלמרכיביה יש משמעות כך שהאירוע כולו מעביר מסר של זיכרון ותודעה. במובן הזה, המחלקה לתזונה שהפיקה את ההצעה לסעודת יום העצמאות בשנת 1955 אכן פעלה כזרוע חינוכית של המדינה כדי לעצב תודעה לאומית ואת דמותה של האומה הצעירה הקמה כפרק חדש בחייו של עם עתיק ובעל מנהגים מושרשים היטב.

מנות יום העצמאות עם הסבר לאומי

הכוונה הכללית, המוצהרת, להנחיל את זיכרון שנות התקומה של המדינה, מתממשת באורח מפורט בהסברים על המנות. כך, במנה הראשונה, נעשה שימוש בחלמית, היא החובייזה המקומית, ומיד מוזכרת מורשתו של הצמח:

"חלמית ('חובזה') לזכר מצור ירושלים: צמח זה, הגדל באופן פראי בכל חצר וגינה בירושלים, שימש כירק יחיד כמעט לתפריטנו בזמן מצור ירושלים..."

המנה השנייה, בשני התפריטים, היא מרק ירקות עם כיסונים. גם לו מיוחסת משמעות סמלית, ואף הקשר יהודי עתיק:

"...סמל למכות שהנחתנו על אויבינו במלחמת העצמאות, בהתאם למסורת היהודית המקשרת אכילת כיסונים עם מתן מכות (למשל בפורים)."

כזכור, לא רק מלחמת העצמאות עומדת במרכז הסעודה החגיגית. גם לקיבוץ הגלויות יש לתת מקום של כבוד. ואכן, המנה העיקרית, המכונה כאן "המנה השלישית", מוקדשת למוטיב החשוב הזה בחייה של המדינה הצעירה. תרנגולת בבורגול או באורז בתפריט הראשון, או "כיכר בשר (קלופס) ממולאה" בתפריט השני, נושאות את המסר ההיסטורי:

"מתפקידה לסמל את מיזוג הגלויות וההתקרבות בין מזרח למערב.
המנה מורכבת מירקות בנוסח מזרחי ובנוסח מערבי... כל בעלת בית תכין את המנה לפי ראות עיניה."

כלומר, ניתן להבחין בשאיפה למיזוג גלויות תוך הכרה בשונות ומתן אפשרות לבטא אותה במסגרת החגיגה הלאומית המשותפת.

שיאה של סעודת יום העצמאות: עוגת שבעת המינים

לסיום הארוחה, שני התפריטים נפגשים במה שהוא גולת הכותרת של הסעודה: עוגת "שבעת המינים". שבעת המינים המפורטים במקרא הם חיטה, שעורה, גפן, תאנה, רימון, זית ודבש. המתכון לעוגה עוקב אחר רובם של שבעת המינים. יש בה קמח, שמן (אם כי לא שמן זית), תאנים, צימוקים, וכן תמרים, לימון, ביצה, סוכר ומלח. ואנשי המחלקה לתזונה במשרד החינוך והתרבות מתנצלים:

"מחוסר רימונים בעונה זו אפשר להשתמש בקליפת לימון משומרת בסוכר וכן בקליפה טריה..."

אך העיקר הוא בסמליות, והדברים נאמרים באורח מפורש, כדי לעצב את תודעת האזרחים וליצור סמל לאומי משותף: 

"רצוי לחתוך את העוגה בצורה מרובעת, כסמל לקיבוץ הגלויות מארבע כנפות הארץ.
משאלתנו היא, כי העוגה תתקבל כמאכל לאומי ביום העצמאות ואפשר יהיה לקנותה גם מן המוכן בכל המגדניות."

כידוע, העוגה לא הפכה למאכל לאומי כפי שחיתוך בצורה מרובעת כסמל לקיבוץ הגלויות לא הפך למנהג ישראלי. הניסיון לקבוע צורת חגיגה משותפת ליום העצמאות, בעיצוב של המדינה ומוסדותיה, לא צלח, לפחות לא במישור הקולינארי. ישראלים אינם מקיימים "סעודת יום העצמאות" במתכונת המושפעת מסדר פסח. הם עיצבו מנהגים וטכסים אחרים. גם "עוגת שבעת המינים" לא הפכה למאכל לאומי.

כיום, הישראלים חוגגים את יום העצמאות ביציאה אל הטבע, ובעיקר ב"מנגל", בצליית בשר תחת כיפת השמיים; מסורת שהתעצבה באורח טבעי, בתהליך ארוך, לא מכוון מלמעלה, ללא עזרה של מחלקה לתזונה במשרד החינוך והתרבות.