תצלום ממשפטו של אדולף אייכמן, ובו נראה הפושע הנאצי יושב בתא זכוכית משוריינת, שנבנה במיוחד כדי להגן עליו מפני ניסיון התנקשות. תצלום זה הוא אחד התצלומים שנחרטו חזק בתודעת הציבור בישראל.
משפט אייכמן נפתח בירושלים בשנת 1961 – יומיים לפני יום הזיכרון לשואה ולגבורה. המשפט נערך באולם הגדול של בית העם בירושלים. הרכב בית הדין במשפט אייכמן כלל שלושה שופטים: אב בית הדין היה שופט בית המשפט העליון, משה לנדוי, ולצידו – השופטים בנימין הלוי ויצחק רווה. התובע במשפט היה היועץ המשפטי לממשלה, גדעון האוזנר. סנגורו של אדולף אייכמן היה ד"ר רוברט סרבציוס, משפטן מהעיר קלן שבגרמניה, שקיבל את המינוי לאחר שלא נמצא עורך דין ישראלי שהיה מוכן להגן על הפושע הנאצי. אייכמן ישב בתא המיוחד שנבנה עבורו, לבוש חליפה ועניבה, ועקב אחר מהלך המשפט באמצעות אוזניות, שהעבירו לו את הנאמר באולם בתרגום סימולטני לגרמנית.
משפט אייכמן עורר התעניינות גדולה בארץ וגם בעולם, ועיתונאים רבים מחו"ל הגיעו לסקר את מהלך המשפט. אולם בית העם היה מלא מפה אל פה, ואנשים הגיעו לבית העם כמה שעות לפני תחילת הישיבות של בית המשפט כדי להבטיח לעצמם מקום באולם. בשנת 1961 לא היו עדיין שידורי טלוויזיה בישראל, והיו רק שתי תחנות רדיו – קול ישראל וגלי צה"ל. קול ישראל העביר את ישיבות בית המשפט בשידור ישיר, והן זכו לאחוזי האזנה גבוהים ביותר.
רבים במדינת ישראל ראו במשפט אייכמן לא רק משפטו האישי של הפושע הנאצי, אלא משפט השואה כולה – משפט שנועד להזכיר לעולם מה עשו הנאצים לעם היהודי. אחרים טענו שאין צורך במטרות נלוות למשפט, וכי המטרה העיקרית היא עשיית דין עם הפושע הנאצי אייכמן, שהיה "ראש משמידיו של העם היהודי", כפי שכתב המשורר נתן אלתרמן. בחודשי המשפט עמדה השואה במרכז ההתעניינות של התקשורת והציבור בישראל, ורבים מאזרחי ישראל, בעיקר הצעירים שבהם, נחשפו לראשונה לעדויות ממקור ראשון על השואה באירופה הנאצית.
אחרי תשעה חודשים של דיונים ארוכים בבית המשפט ניתן פסק הדין. שלושה ימים תמימים ישבו השופטים והקריאו את החלטתם, שכללה 244 סעיפי האשמה נגד הנאשם, אדולף אייכמן, ודחתה מכול וכול את טענת ההגנה, כי אייכמן היה רק חייל ממושמע שציית לפקודות מפקדיו: "אנו דוחים בשתי ידיים את גרסת הנאשם, כי לא היה אלא בורג קטן במכונת ההשמדה… הוא עשה את עבודתו מתוך שכנוע פנימי ולא מכורח הפקודה".
למוחרת הכרעת הדין דרש התובע במשפט גדעון האוזנר להטיל על אייכמן עונש מוות: "עומד לפניכם היום משמיד עם, אויב המין האנושי, שופך דמי נקיים. הריני מבקש שתקבעו, כי בן מוות האיש הזה". סנגורו של אייכמן, ד"ר סרבציוס, ביקש רחמים על הנאשם. ואייכמן עצמו נשא נאום ארוך שבו הביע חרטה על חלקו בשואת היהודים וביקש סליחה מן העם היהודי. עם זאת, הוא המשיך לטעון, כי כל מעשיו נעשו בפקודתו של מנהיג גרמניה אדולף היטלר.
בית המשפט גזר על אייכמן עונש מוות בתלייה. אייכמן הגיש ערעור לבית המשפט העליון, ועניינו נדון בהרכב של חמישה שופטים ובראשם נשיא בית המשפט העליון, יצחק אולשן. בית המשפט העליון החליט לדחות את ערעורו של אייכמן, וזה פנה בבקשת חנינה לנשיא המדינה יצחק בן צבי. אך גם נשיא המדינה דחה את בקשתו, וביום כ"ח באייר תשכ"ב (31 במאי 1962) הוצא אייכמן להורג בתלייה. היה זה המקרה היחידי של הוצאה להורג בתולדות מדינת ישראל. גופתו של אייכמן נשרפה, ואפרו פוזר בים התיכון מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל.
משפט אייכמן היה נקודת ציון חשובה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובעיצוב תודעת השואה. קיום המשפט בישראל חיזק את מעמדה של מדינת ישראל כנציגת העם היהודי כולו. המשפט המחיש לאזרחי המדינה את ריבונותה - מדינת ישראל שפטה בירושלים, עיר הבירה שלה ועל פי חוקיה את אחד הממונים על רצח העם היהודי.
