כרזה מאוירת וצבעונית שפרסם משרד החינוך בשנות החמישים הקוראת לעולים החדשים ללמוד עברית בשיעורי ערב. לפי הכרזה, לימוד העברית הוא גם חובה לאומית – יצירת עם אחד – וגם חובה משפחתית.  

במרכז הכרזה איור של גבר בבגדי פועל יושב על שרפרף נמוך. מולו עומדת בתו הקטנה ומגישה לו דף שכתוב עליו "למד עברית". כובע הקסקט לראשו של הגבר מרמז כי הוא עולה חדש, שכן זה נחשב לבוש "גלותי". הכיתוב "למענך ולמען ילדיך" מרמז כי לימוד העברית מועיל לעולה להשתלב בשוק התעסוקה בישראל וכן לסייע לילדיו להשתלב בארץ, בחברה ובלימודים. 

האיור של הילדה המגישה את הדף לאביה ממחיש את הצורך בידיעת העברית כדי לתקשר עם הדור הצעיר אך ייתכן גם שהילדה מפצירה באביה ללמוד עברית בנימוק שהדבר חשוב עבור המשפחה כולה ולא רק עבור הלומד עצמו. הכותרת הקטנה בראש הכרזה "לשון אחת – שפה אחת" – מוסיפה שלימוד העברית איננו רק משימה אישית או חובה משפחתית אלא גם ציווי לאומי. 

בשני העשורים הראשונים לקיומה קלטה מדינת ישראל מעל מיליון עולים מארצות שונות: מאירופה, מאסיה, מצפון אפריקה ומעוד מקומות. אחד מן האתגרים שעמדו בפני העולים היה רכישת השפה העברית. בשביל לסייע לעולים להתמודד עם אתגר זה הציעה המדינה אולפנים ללימוד עברית, שיעורי ערב בעברית ושיעורים במסגרות כמו צה"ל ומערכת החינוך הממלכתית. 

לימוד העברית נחשב שלב חשוב בתהליך הקליטה וההשתלבות בחברה הישראלית וביטא את רעיון "כור ההיתוך". מדינת ישראל בהנהגתו של דוד בן־גוריון ראתה לנגד עיניה משימה להפוך את העולה ל"ישראלי". העולים הרבים, על תרבויותיהם וזהויותיהם ה"זרות", נדרשו לעבור תהליך שבסופו יהיו ל"עם אחד" שתרבותו עברית־ישראלית ושפתו עברית.