תצלום מאוסף אדי הירשביין שבו נראה דוד בן־גוריון צועד על כביש אספלט סלול בנוף הצחיח של הנגב. הוא מלווה במשלחת של אנשי צבא ועיתונאים, מקצתם ממדינות אפריקה. במרכז התצלום דוד בן־גוריון לבוש בחליפת חאקי.
התצלום מלמד כי בן־גוריון אינו מבזבז את הזמן ומקיים פגישה אגב צעידה מוקדם בבוקר. (אפשר להעריך את השעה לפי הצל שהדמויות יוצרות). בן־גוריון לבוש במדי חאקי ולא חליפה רשמית. "החאקי", בדים שיעודו לצורכי עבודה ולמטרות הסוואה של חיילים בצבאות שונים בעולם. בהמשך שימשו מדי החאקי את חברי תנועות הנוער העולמיות והתנועות הציוניות וייצגו ערכים של חלוציות ושוויון. בלובשו מדים אלו ביקש בן־גוריון להדגיש ערכים אלו.
בדצמבר 1953, לאחר ההתפטרות מתפקיד ראש הממשלה, החליט בן־גוריון להצטרף לקיבוץ שדה בוקר בנגב. במכתב שכתב לחברי הקיבוץ כתב "לא הלכתי לשדה בוקר למען היות סמל ומופת לנוער הישראלי. באתי הנה מפני שאהבתי את המקום, אהבתי הבחורים שהעזו והעפילו להקים ישוב בלב המדבר, ואהבתי עבודת האדמה, ורציתי כל עוד יש לי כוח פיסי מספיק – לחזור לעבודת אדמה ולהשתתף בעצמי בהפרחת השממה, שאני רואה בה היעוד האנושי העליון. עשיתי הדבר למעני, מתוך תענוג ואהבה". בן־גוריון השתלב בעבודות השונות בשדה, בדיר העזים ובתחנה המטאורולוגית, אך גם מכאן המשיך לקיים את השפעתו המכרעת במדינה.
ב־21 בפברואר 1955 חזר בן־גוריון לממשלה לתפקיד שר הביטחון בממשלתו של משה שרת, ולאחר הבחירות בקיץ של אותה שנה חזר לכהן בתפקיד ראש הממשלה ושר הביטחון. ב־16 ביוני 1963, בהיותו בן 77, התפטר בן־גוריון בשנית מראשות הממשלה וחזר לגור שדה בוקר עד מותו בשנת 1973.
הצריף שהתגורר בו עם רעייתו פולה היה למוקד עלייה לרגל של משלחות מהארץ ומהעולם. הצריף משמש כיום מוזאון להנצחת זכרו.
