כרזה שפרסמה תנועת החירות בעקבות אירועי ואדי סאליב ביולי 1959.
בכרזה שכותרתה "מפא"י וזרע הפורענות" מאשימה תנועת החירות את מפא"י ב"הצתת תבערה בין עדתית בישראל" וכן בהנהגת "משטר אפליות בישראל". עוד נטען בכרזה כי מפא"י העלילה עלילות שווא על יריבתה הפוליטית חירות, והיא מסיתה את הציבור נגדה. לפי הכרזה, מפא"י ניסתה ליצור זיקה בין ההפגנות האלימות שהתקיימו במגדל העמק לבין אספת הבחירות שערכתה תנועת החירות בעיר. ואולם, "אסיפת האלפים מטעם תנועת החירות במגדל העמק נתקיימה ביום 28 ביוני", בעוד ההפגנות בוואדי סאליב שבחיפה החלו ב-8 ביולי ונמשכו במקומות אחרים בארץ, ובהם במגדל העמק ב-18 ביולי.
בכרזה חירות מותחת ביקורת על מפא"י על שהיא נוהגת אפליה כלפי המזרחיים. עם זאת היא מנסה לבדל את עצמה מממה שהתרחש בוואדי סאליב ובמקומות אחרים ברחבי הארץ. הכרזה מלמדת כי חירות מנסה לפנות לבוחרים מבני עדות המזרח וטוענת כי "מאז קמה תנועת ז'בוטינסקי היא קוראת להפלת המחיצות העדתיות ומחדירה – ובהצלחה! הבנה ואחווה בין בני האומה יוצאי גלויות שונות". הכרזה מסתיימת בהדגשה כי תנועת החירות היא מפלגה דמוקרטית הדוגלת ב"שינוי שלטון בדרך ההכרעה החופשית, בפתק הבוחר".
אחד הנושאים הבוערים שהעסיקו את העיתונות ואת הציבור בשנת 1959 היה הנושא העדתי והיחס של הממסד המזוהה עם מפא"י כלפי בני עדות המזרח. הגפרור שהצית לראשונה את אש המחלוקת והמתיחות הבין-עדתית היה הפגנות בשכונת ואדי סאליב בחיפה ב-8 ביולי 1959. ההפגנות פרצו בעקבות תקרית שבה ירו שוטרים ברגליו של תושב השכונה עקיבא אלקריף, והן התפשטו בימים שלאחר מכן לעוד מקומות ברחבי הארץ. אירועים אלה העלו לראשונה לסדר היום את הקיפוח והאפליה של העולים מצפון אפריקה וארצות האסלאם, והם נחרתו בזיכרון הקולקטיבי כראשיתו של מאבק המזרחיים למען שויון וצדק חברתי.