טור מאת עורך העיתון "דבר לילדים" אהרון זאב המבקש לעורר סולידירות עם המעפילים הכלואים במחנות בקפריסין. הטור פורסם ב־13 בנובמבר 1947.
הכותב מסביר לקוראים הצעירים שהעם היהודי בכל רחבי העולם הוא "משפחה גדולה אחת - משפחת ישראל". לכן אלפי היהודים המוחזקים במחנות המעצר הבריטיים בקפריסין הם אחיהם של היהודים בארץ ישראל. כמו שבמשפחה הגרעינית כל אחד מבני המשפחה משתתף בשמחתו ובכאבו של האחר, כך יהודים בארצות העולם שמחים בשמחתם של יהודים בארצות אחרות וחשים את כאבם.
הכותב מתאר את תלאותיהם של העצורים בקפריסין והקשיים שהם מתמודדים עמם ובהם חוסר היכולת לעבוד "הרצון לעבוד וליצור הוא כמו רעב בידיהם ובשריריהם". הוא מספר כי ביקר את העצורים בקפריסין עם משלחת של אנשי רפואה וחינוך יהודים מארץ ישראל ולצדם משלחת של יהודים מאמריקה. הכותב מזכיר לקוראים שעם בוא החורף הרוחות הקרות שמנשבות בישראל מנשבות גם בקפריסין, הוא רומז לקוראים שהיהודים היושבים בארץ צריכים לדאוג לאחיהם בקפריסין ולשלוח להם בגדים לחורף.
החל בשנת 1946 גורשו מעפילים שניסו להיכנס לארץ ישראל למחנות מעצר בקפריסין. בשנים 1949-1946 שהו במחנות המעצר כחמישים ושנים אלף מעפילים, רובם מפולין ורומניה ומיעוטם משאר ארצות אירופה ומצפון אפריקה. האוכלוסייה במחנות, רובה למודת תלאות, התמודדה עם תנאי מחיה לא פשוטים: מגורים באוהלים ובצריפים, מחסור במים, בעיות תברואה ותזונה לקויה.
בסוף שנת 1947 ארגן הוועד למען גולי קפריסין משלוחים של בגדי חורף ונעליים לעצורים במחנות בקפריסין. ההיענות של היישוב הייתה גדולה וביטאה את הסולידריות עם העצורים.
