כתבה על הוויכוח המר בנושא העלאתם של הפלאשים שנותרו באתיופיה.
הכותב יוסף וקסמן מביא בכתבה טענות של הפלאשים נגד הממסד בישראל על שאינו עושה די להעלאת בני משפחותיהם שנותרו באתיופיה ומערים קשיים שאינם נדרשים ואינם במקומם.. הטענות מתבססות על מכתבים שקיבלו קרובי משפחתם בארץ ולפיהם המשפחות באתיופיה נתונות בסכנה של רדיפות ואף רציחות וסובלות מעוני גדול והתנכלויות. לדבריהם, הסיבות למצב הקשה הוא התמיכה של ישראל במשטר החדש המעוררת זעם בקרב מתנגדיו. את זעמם על מדינת ישראל הם פורקים בהתעללות ביהודים באתיופיה. סיבה אחרת היא המצוקה הכלכלית באתיופיה עקב שינוי המשטר. שינוי כלכלי זה משפיע במיוחד על היהודים שהיו אריסים ולפתע קיבלו אדמות ובכך עוררו נגדם את אלו שהאדמות היו שייכות להם. סיבה מכרעת לדעת הכותב היא יהדותם של הפלאשים.
אחת הדוגמאות לקושי הוא התנאי שמציבה שגרירות ישראל באדיס אבבה, ולפיו רק מי שיש לו קרובים שיקלטו אותו בישראל רשאי לעלות. בתשובה לטענות של המשפחות מובאת עמדה של אישיות בכירה בממסד המסבירה כי הפלשים הם שבט אחד באתיופיה המלאה שבטים. אם תינתן אשרה לשבט הזה לעזוב את המדינה, ישמש הדבר תקדים לשבטים האחרים. עוד משיבים אישים המייצגים את הממסד כי המידע שלהם על רדיפות יהודי אתיופיה אינו תואם את המידע המובא בכתבה. אמנם מצב היהודים באתיופיה קשה אך סביר. זאת ועוד, נציגי הסוכנות מדיגישם כי כל הפלאשים שעלו לארץ עלו בעזרתה של הסוכנות.
הכתבה מסתיימת בתיאור געגועיהם של יהודי אתיופיה לארץ. על פי הפסוק בספר תהילים כ"ד "חסידה ברושים ביתה" נהגו יהודים באתיופיה בראותם חסידות המגיעות מארץ ישראל לזמר את השיר "חסידה, תגידי לנו מה שלום ארצנו ירושלים".
