​המאמר "לא זה הדרך!" הוא מאמרו החשוב ביותר של אשר גינצברג, ונחשב המאמר המכונן של זרם הציונות הרוחנית. בסוף המאמר הוא חתם בכינוי "אחד העם", שבו התפרסם.

במאמר זה מבקר אחד העם את תנועת חיבת ציון. לטענתו, התנועה התיימרה ליישב את הארץ ואף הצליחה לשלהב את ההמונים לתמוך ברעיון זה, אך בפועל, קמו בארץ מושבות מעטות ודלות "תחת אשר לפני זה הלך הלוך וגָבוֹר, הלוך והתפשט בכל פנות העם... חדל עתה, אחר נצחונו, לקנות לו לבבות חדשים לבקרים, וגם המחזיקים בו כמו רפתה רוחם ולא יבקשו להם עוד מאומה בלתי אם לראות בשלוָתן של אותן הקולוניות המעטות והדלות שכבר ישנן, שארית כל מחמדיהם אשר ראו בחזון לפנים". לדעת אחד העם, הסיבה לחוסר ההצלחה של המושבות היא שתנועת חיבת ציון מיהרה להוציא את רעיון יישוב הארץ אל הפועל, מבלי לתת לו להתפתח באופן טבעי "כי בחפצם לעשׂות גדולות בלא עת, עזבו את הדרך הארוכה של ההתפתחות הטבעית והורידו לעולם העשׂיה, באמצעים מלאכותיים, רעיון צעיר ורך, בטרם נתבשל כל צרכו, בטרם נתפתחו כוחותיו כראוי...".

הפתרון שאחד העם מציע לבעיה זו הוא הכשרת הלבבות.התנועה הציונית צריכה להתמקד בעבודה רוחנית-חינוכית בקרב העם היהודי, שתיעשה באופן הדרגתי, ורק בסופה יהיה אפשר להוציא את רעיון ההתיישבות אל הפועל. לו נקטה התנעה הציונית בדרך זו "קרוב לודאי, כי באופן הזה לא היינו מספיקים עד כה לעשׂות מעשׂים בארץ ישׂראל... אבל תחת זה היינו משתדלים בּיתר עוז לעשׂות עושׂים בישׂראל, להרחיב מעט מעט ממשלת הרעיון בקרב העם, עד שיקומו לו פועלים אמתיים, שיהיו מוכשרים מכל הצדדים לעסוק בהוצאתו לפעולה".​ 

במאמר זה ניסח אחד העם בצורה מפורשת את הזהות היהודית הלאומית כזהות חילונית. עם זאת, הוא הטיף לשמירה על זיקה למסורת. המרכז שיקום בארץ ישראל יהיה המרכז הרוחני של היהדות.