אגודת ''בני משה'' הייתה אגודה ציונית שהקים אחד העם (אשר צבי גינצברג) עם חבריו יהושע אייזנשטאדט ואליהו ויעקב לוברסקי בשנת 1889. האגודה שמה לה למטרה לקדם את רעיון הציונות הרוחנית. היא מנתה בשיאה כמאתיים חברים, והם נדרשו להתמסר להפצת הרעיון הלאומי ולפעול לתחיית חיי הרוח והתרבות העברית. לא כל חברי תנועת חיבת ציון יכלו להצטרף לאגודה, אלא רק מי שידע עברית או ביקר לפחות פעם אחת בארץ ישראל.
האגודה ביקשה "לדאוג לחינוכו של דור הבא - על ידי הרחבת מובן (=מושג) הלאומיות, לעשותו מושג נעלה ונשגב, לאידיאל מוסרי, אשר במרכזו אהבת ישראל". האגודה נקראה בשם זה על שמו של משה רבנו "לאות לכל החברים כי ישאו עיניהם תמיד אל בחיר עמנו זה [משה] ויתבוננו אל כל אשר עשה ואשר סבל באהבתו את עמו, למען ידעו מה האהבה דורשת מאתם".
חברי האגודה מתחו ביקורת על ההתמקדות של תנועת חיבת ציון בעלייה לארץ ישראל ועל ההתיישבות בה בלי הכשרה מתאימה. הם סברו כי ארץ ישראל אינה מסוגלת לקלוט עלייה המונית של יהודים, ולכן היא לא יכולה להיות פתרון לבעיית האנטישמיות - "צרת היהודים''. מול בעיה זו הם הציבו צרה מסוכנת יותר - "'צרת היהדות''- התבוללות ואבדן הזהות היהודית.
את הפתרון לבעיה זו הם ראו בהקמת מרכז רוחני יהודי בארץ ישראל. מרכז זה יאחד את היהודים בכל ארצות הגולה ויעזור להם לגבש זהות לאומית יהודית, גם אם לא יעלו לארץ. כיוון שהארץ אינה מתאימה לקלוט כמות גדולה של אנשים, רצה אחד העם להעלות לארץ קבוצה קטנה אך איכותית, של יהודים בעלי תודעה ציונית חזקה. זה יהיה הצעד הראשון בדרך להקמת מדינה יהודית, שלא תוקם במהירות, אלא אחרי תהליך חינוך יסודי. האגודה התפרקה בשנת 1897. אחד העם הגדיר את האגודה כ"ניסיון שלא הצליח".