יהודה לייב פינסקר נולד בשנת 1821 בעיירה טומשוב אשר בפולין הרוסית, אך בגיל חמש עברה משפחתו לאודסה. אביו של פינסקר היה בין מקימי בית הספר היהודי המודרני הראשון שקם בעיר בשנת 1826, ופינסקר הבן למד בו. בסיום לימודיו שלט פינסקר בשתי שפות, רוסית וגרמנית, אך ידיעתו בעברית הייתה מועטה וכן חינוכו היהודי. הוא המשיך את לימודיו בתיכון רוסי ולמד משפטים באוניברסיטת אודסה, אך בתור יהודי נאסר עליו לעבוד בעריכת דין. פינסקר עבר לאוניברסיטת מוסקבה ושם השלים את לימודי הרפואה. בשנת 1849 חזר לאודסה והתמנה לרופא הראשי בבית החולים העירוני בעיר.
בשנים ההן הזדהה פינסקר עם רוסיה והאמין בכל מאודו שהמשטר הרוסי יהפוך לבסוף למלוכה חוקתית, אשר בה יזכו היהודים לשוויון זכויות. במלחמת קרים התנדב לטפל בחיילים הרוסים שחלו בטיפוס ואף זכה על כך בעיטור כבוד מידי הצאר ניקולאי הראשון – מחווה נדירה כלפי יהודי בעת ההיא.
את פעילותו הציבורית החל פינסקר בשנים 1860–1862 בכתיבת מאמרים בשני כתבי עת שיסדו באודסה משכילים יהודים רוסים: ''רָזְסְוִויט'' (שַׁחַר) ו''סִיוֹן'' (צִיוֹן). במאמרים שפרסם בעילום שם, התגלה פינסקר כיהודי בעל הכרה ובעל כבוד עצמי. לדעתו, על היהודים לראות ברוסיה את מולדתם, ולסגל להם את שפתה ותרבותה, אבל עליהם גם לשמר את זהותם היהודית הייחודית.
הפרעות שפרצו באודסה בשנת 1871 זעזעו את עולמו של פינסקר וערערו את אמונתו שההשכלה תביא לשיפור מעמדם של היהודים. בשנת 1881 פרצו שוב פרעות, שנודעו בשם "סופות בנגב", והן הבהירו לפינסקר ולמשכילים יהודים אחרים שאין סיכוי שהיהודים יוכלו להשתלב בעם הרוסי. לדעת פינסקר, אין פתרון לבעיית היהודים בגלות זולת פתרון לאומי. היהודים זקוקים לארץ משלהם שבה לא יירדפו ושממנה לא יגורשו. ארץ זו היא לאו דווקא ארץ ישראל.
בשנת 1881 הוא פרסם בעילום שם קריאה ליהודים לא להמתין לקבלת שוויון זכויות במדינות מושבם או לביאת המשיח, אלא לפעול לשחרור עצמי – ''אוטואמנציפציה''. בחיבור זה ניתח פינסקר את השאלה היהודית במונחים מעולם הרפואה. חוסר רצונם של היהודים בגולה להגיע לקיום לאומי היה בעיניו מחלה. גם עוינות העמים היא מחלה, ופינסקר קרא לה בשם יודופוביה. היודופוביה היא שנאה ליהודים שמקורה בפחד מפני היהודי המתהלך כמת חי, רוח רפאים חסרת שורשים ומולדת.
פינסקר הקדיש את חייו לפעילות למען פתרון לאומי לעם ישראל. הוא יצא למערב אירופה בתקווה לגייס את היהודים שם לתמוך ברעיונו, ואולם, התברר לו כי הם עדיין מאמינים באמנציפציה בתור פתרון לשאלת היהודים. גם ברוסיה היו יהודים שהתנגדו לרעיונותיו. מצד אחד משכילים יהודים שעדיין האמינו בהשתלבות בחברה הרוסית, ומצד אחר יהודים שומרי מצוות שהאמינו בציפייה פסיבית לגאולה.
היו גם תגובות אחרות לחיבור של פינסקר. בראשית שנות השמונים של המאה התשע עשרה אימצו את רעיונותיו אגודות חובבי ציון, שפעלו למען הקמת התיישבות יהודית בארץ ישראל. הם שכנעו את פינסקר להצטרף אליהם, והוא נהיה לחובב ציון פעיל. מעתה הוא נעשה שותף לשאיפה של חובבי ציון להקים התיישבות יהודית, לא בכל מקום, אלא רק בארץ ישראל.
בשנת 1884 נבחר פינסק לעמוד בראש תנועת חיבת ציון. קשיים רבים עמדו בזמן ההוא בפני התנועה, ופינסקר שהיה כבר תשוש החליט לסגת מכל פעילות ציבורית. הוא נפטר בחודש כסלו שנת תרנ"ב 1891, ובתמוז תרצ"ד יוני 1934 הובא ארונו לארץ ישראל, והוא נטמן בהר הצופים בירושלים.
להרחבה עיינו באתר האבות המייסדים של הציונות – חזון ומעשה.
