מכתב שכתב אליעזר בן יהודה לחמדה אשתו מבית הכלא הטורקי בשנת תרנ"ד, 1893. התאריך הרשום על המכתב הוא נר שני של חנוכה, א' תתכ"ה. השנה תתכ"ה בה משתמש בן יהודה מבטאת את מניין השנים מן היציאה לגלות.
המכתב נפתח בקביעה כי "מחר יום הדין". בן יהודה מרגיש כי זהו הלילה האחרון במעצר ולמחרת תוכח חפותו. הוא מתאר את געגועיו העזים לחמדה, השתוקקותו לראותה ואמונתו כי למחרת ישוב לביתו. הוא מכנה את אשתו "חמדתי", ביטוי דו־משמעי: גם שם חיבה המבוסס על שמה חמדה וגם תיאור דבר אהוב. בהמשך בן יהודה מנסה לעודד את חמדה כי גם אם ישאר בכלא הוא מאמין באומץ רוחה. לדבריו, הידיעה כי המעצר הזה הוא תוצאה של פעולתם למען העם, צריכה לחזק אותם לבל תיפול רוחם. בן יהודה מסיים מכתבו במילות עידוד, חיזוק ואהבה.
חמדה הייתה אשתו השנייה של אליעזר בן יהודה. הוא נשא אותה לאחר פטירת אשתו דבורה ממחלת השחפת. דבורה הייתה אחותה הגדולה של חמדה.
אליעזר בן יהודה הוא הדמות המזוהה ביותר עם תחיית השפה העברית בארץ ישראל בסוף המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20. הוא הקים את ועד הלשון העברית, ייסד וערך עיתונים עבריים וחיבר את מילון בן יהודה ובו מילים רבות שהוא חידש. אליעזר בן יהודה הקפיד שבני משפחתו ידברו זה עם זה אך ורק בעברית. בן יהודה התעמת קשות עם אנשי היישוב הישן בירושלים ופרסם מאמרים רבים נגד הנהגתם, שמרנותם והסתמכותם על כספי החלוקה. בעקבות זאת, הכריזו אנשי היישוב הישן חרם על אליעזר בן יהודה והתנכלו לו ולמשפחתו. הם גם התנגדו לדיברו בעברית לצורכי חולין וראו ברעיון חידוש השפה העברית חילול הקודש.
לקראת חג החנוכה בשנת 1893 כתב שלמה נפתלי יונאס, חותנו של אליעזר בן יהודה, מאמר בעיתון של בן יהודה "הצבי". המאמר קרא ליהודים לציין את חנוכה לא רק במשמעותו הניסית, אלא לזכור את גבורתו של יהודה המכבי. יונאס הביע תקווה שגם בדורו יקום "יהודה המכבי", והוסיף קריאה "נאסוף חיל ונלך קדימה". בעקבות המאמר אסרו הטורקים את אליעזר בן יהודה באשמת המרדה. יש הטוענים כי ראשי היישוב הישן הם שהלשינו על בן יהודה והביאו למאסרו, אך לפי דעה אחרת הטורקים עצמם הפעילו צנזורה על העיתונות העברית. כעבור כמה חודשים שוחרר בן יהודה בלחץ ארגונים יהודיים.
