מכתב שהתפרסם במדור "קוראים־כותבים" בעיתון "דבר" ב־12 במאי 1965 ועוסק בשאלה מהו המועד המתאים לציין את יום השואה. הכותב הוא הסופר ש' שלום, והוא תומך בהצעתה של הסופרת איטה קאליש לקבוע את יום השואה בתשעה באב, הצעה שהוא כבר הציע בעבר.
קאליש הסבירה כי תשעה באב הוא יום הזיכרון ההיסטורי של העם היהודי, ובו גם התרחש הגירוש הגדול מגטו ורשה. ש' שלום תומך בהצעתה ואף טוען כי יום השואה הוא יום מלאכותי וגם יוצר "כפילות מטרידה בשל הסמיכות ליום הזיכרון לחללי צה"ל. לעומת זאת, תשעה באב "נעשה פנוי בזמננו לתוספת תוכן חדש", ולכן מתאים לקבוע בו יום זיכרון לשואה.
על המועד לציון יום השואה התנהל בארץ ויכוח נוקב, ששיקף את המאבק האידיאולוגי על עיצוב דמותה של החברה הישראלית בעשור הראשון לקיומה של המדינה. השאלה שעמדה במוקד הוויכוח עסקה במשמעותו של היום ובעיצוב הזיכרון. יש שביקשו להדגיש את המרידות ואת ההתנגדות המזוינת ולכן רצו לקבוע את יום השואה ביום שפרץ מרד גטו ורשה. אחרים ביקשו להדגיש את האסון והחורבן וראו לנכון לצרף את היום לאחד מימי האבל הלאומיים כמו תשעה באב או עשרה בטבת. בדרך זו הם ביקשו אף להחיות את הרלוונטיות של ימים אלה. יש לציין שבין המתנגדים לקבוע את יום השואה בכ"ז בניסן היו גם אנשים דתיים שהתנגדו משום שחודש ניסן נחשב חודש הגאולה, ואין מתאבלים בו.
ההחלטה שהתקבלה בכנסת בשנת 1959 לקבוע את יום השואה בכ"ז ניסן משקפת את אופיו של זיכרון השואה בעשור הראשון והדגשת המאבק המזוין. עם זאת, עד סוף שנות ה־50 לא היה ליום כ"ז בניסן מעמד מרכזי, והטקסים ב"יד ושם'' לא עוררו על פי רוב עניין ציבורי רב.
ש. שלום (שלום יוסף שפירא) היה סופר, משורר ומתרגם עברי.
איטה קאליש הייתה סופרת ואשת רוח, נכדתו של האדמו"ר שמחה בונים קאליש.
