שקית שקיבלו ילדי ירושלים מוועד הצירים לכבוד תהלוכת הנטיעות בט"ו בשבט תר"פ (1920). השקית נועדה לשמש את הילדים לפירות ט"ו בשבט. על השקית נכתב "חג הנטיעות... לילדי ירושלים בט"ו בשבט תר"פ. 'כי תבואו אל הארץ – ונטעתם...' סניף המורים בירושלים".
התהלוכה אורגנה בידי סניף המורים בירושלים, שלוחה של אגודת המורים העברים בארץ ישראל. האגודה, שקמה בשנת 1903 באספה שכינס מנחם אוסישקין בזכרון יעקב, שמה לה למטרה לדאוג שהעברית תהיה שפת הדיבור לא רק בבית הספר, אלא גם בבית ובחיי היום־יום. באספה של האגודה בשנת 1906 הציע המחנך חיים אריה זוטא שט"ו בשבט יהיה חג נטיעת עצים בבתי הספר, והצעתו התקבלה. מאז ילדים וגם מבוגרים בכל רחבי הארץ יוצאים ביום זה לנטיעות שמארגנת הקרן הקיימת לישראל.
השקית הייתה מתנת ועד הצירים, הוועד שהגיע לארץ ישראל אחרי מלחמת העולם הראשונה כדי לסייע ליישוב היהודי. בראש הוועד עמד חיים וייצמן, ורוב חבריו היו יהודים בריטים. בתחילה התמקדו פעולות הוועד בתחום הסעד והחינוך, ובהמשך הוא פעל גם בתחום העלייה הוהתיישבות.
פריט זה מחבר בין שני מנהגים מרכזיים הנהוגים עד היום בט"ו בשבט: מנהג אכילת פירות יבשים ונטיעת עצים. אכילת פירות יבשים בט"ו בשבט היא מנהג שהתפתח באירופה בימי הביניים, סמל לפירותיה של ארץ ישראל. עד המאה ה־16 היה המנהג מוכר רק בקהילות ישראל באשכנז. ואולם, עם התפשטות ספרות הקבלה ו"סדר ט"ו בשבט" נפוץ המנהג גם בקהילות ספרד.
נטיעות עצים בט"ו בשבט הן מנהג שחידש החוקר וההיסטוריון זאב יעבץ ותלמידיו במושבה ראשון לציון בשנת 1892, אך זו הייתה יוזמה מקומית. בשנת 1906, באספה של אגודת המורים העבריים בארץ ישראל, הציע המחנך חיים אריה זוטא לחייב את כל בתי הספר העבריים בארץ לציין את החג בנטיעת עצים. הצעתו של זוטא נתקבלה, ושנה לאחר מכן התקיים טקס הנטיעות הפומבי הראשון בארץ בבית הספר מקווה ישראל.
