כניסה עם גוגל
כניסה עם פייסבוק
על המדור
גלו עוד על העלייה הראשונה: סיפורים מהתקופה, עיתונים נבחרים, תמונות נדירות ועוד
במדור זה נכללים עיתונים שיצאו לאור ביישוב היהודי בארץ ישראל במאה ה-20 ובמדינת ישראל, רובם בלשון העברית.
עיתונות עברית בארץ ישראל החלה להופיע כבר ב-1863 (ראה במדור העיתונות העברית במאה ה-19), אך מרכזה של עיתונות זו עד מלחמת העולם הראשונה היה במזרח-אירופה, מקום מושבם של רוב יהודי העולם. במהלך 45 שנותיה הראשונות בא"י הופיעו תקופונים, שבועונים ואף עיתונים שראו אור פעמיים ושלוש בשבוע, אך יומון סדיר ראה אור רק בסתיו 1908. היה זה הצבי בעריכת אליעזר בן-יהודה. הופעת היומון באה במקביל להתחזקות הנוכחות הציונית בא"י בשלהי התקופה העות'מאנית עם "העליה השנייה" (1903-1914). בשש השנים הבאות, עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה, צעדה עיתונות היישוב היהודי הקטן דאז צעדים חשובים קדימה. הופיעו יומונים נוספים (החרות, מוריה) והחלו להתבסס שבועונים רעיוניים של תנועת הפועלים (הפועל הצעיר, האחדות), שהרבו לתקוף את היומונים, ובעיקר את עיתוני בן-יהודה. מלחמת העולם גרמה לסגירת כל העיתונים, ורק החרות הופיע עד 1917.
עם הכיבוש הבריטי של הארץ, נפתחה תקופה חדשה בתולדות העיתונות העברית, והיא הפכה למרכז העיתונות העברית בעולם. ב-1919 ראו אור, כמעט במקביל, העיתונים חדשות הארץ (ששינה עד מהרה את שמו להארץ), שביטא קו ציוני כללי, ודואר היום, מיסודה של משפחת בן-יהודה ובעריכתו של איתמר בן-אב"י, שייצג את הימין ביישוב. תחילה הופיעו שני העיתונים בירושלים, אך ב-1923 עבר הארץ לתל אביב. דואר היום היה עיתון סנסציוני בעוד הארץ שמר על קו מאופק. ב-1925 נכנס שחקן חדש לזירה – דבר של הסתדרות העובדים, ועד מהרה הוא הפך ליומון הנפוץ והמשפיע ביותר ביישוב. ב-1932 נוסד היומון The Palestine Post באנגלית. חוגי הציונים הרביזיוניסטים הוציאו גם הם בטאונים משלהם (הירדן, המשקיף, ועוד) וכמוהם הציונים הכלליים (הבוקר), הציונות הדתית (הצופה), תנועת השומר הצעיר (משמר שהפך ל-על המשמר), ועוד.
באופן כללי הצטיין היישוב בקיטוב פוליטי, וההנחה הייתה שכל מפלגה זקוקה ליומון שייצג אותה. מספר העיתונים הפרטיים היה קטן, והוא קיבל חיזוק עם ראשית הופעתם של עיתוני הערב העצמאיים – ידיעות אחרונות (1939) ואחר כך מעריב (1948). בתקופת מלחמת העצמאות הגיע מספר העיתונים לשיא: 15 יומונים בעברית, 2 בגרמנית ו-1 באנגלית. לאחר מכן החלה ירידה איטית במספר העיתונים, אם כי נוספו עיתונים בשפות לועזיות למען העולים החדשים. הפוליטיזציה של הזירה העיתונאית נמשכה ביתר שאת בעשורים הראשונים למדינה, שעה שהעיתונות הכתובה הייתה אמצעי תקשורת ההמונים העיקרי. בנוף זה בלט שבועון אנטי-ממסדי וסנסציוני אחד – העולם הזה.
משנות ה-60 ואילך הצטמצם והלך מספר העיתונים. העיתונות המפלגתית נפגעה ראשונה ועיתוניה נסגרו בזה אחר זה. דבר, עיתון ההסתדרות ומפא"י, נחלש ואת מקומו כעיתונים מובילים תפסו מעריב (שמייסדיו פרשו ב-1948 מידיעות אחרונות) והארץ. ברבע האחרון של המאה ה-20 נמשכה התכווצות העיתונות המפלגתית ובשנות ה-90 חדלו להופיע עיתוני תנועת העבודה, דבר ועל המשמר. העיתונות בלועזית המיועדת לעולים נעלמה גם היא ברובה. הופעת הטלוויזיה המסחרית צמצמה את הפרסום בעיתונות הכתובה ובין הנפגעים העיקריים היה מעריב, שאיבד עוד קודם לכן את הבכורה לידיעות אחרונות. היומונים המפלגתיים האחרונים שנותרו הם בסקטור הדתי-חרדי. במקביל התפתחה תופעת המקומונים, שבועונים הקשורים לעיתונים ארציים ומחולקים בחינם.
לצד העיתונות בעברית התפתחה בתקופת המנדט, ולאחר מכן במדינת ישראל, העיתונות בערבית בהיקף נרחב למדי. העלייה הגדולה מברית המועצות בשנות ה-90 יצרה בארץ שפע של עיתונות בשפה הרוסית, והיא היחידה מבין עיתונות העולים המגלה עדיין סימני חיוניות.