ביטאון הסתדרות העובדים הכללית והחשוב בעיתוני תנועת העבודה. נוסד ב-1925 על-ידי ברל כצנלסון – איש רוח, מנהיג פועלים, ואחד מהאידיאולוגים המרכזיים של תנועת הפועלים הארץ ישראלית. בחזונו ראה כצנלסון עיתון 'אינפורמטיבי וחינוכי' שמשאת נפשו היא 'לרוות את צמאון הפועל לידיעה ומחשבה', ושמהבחינה הפוליטית 'אין הוא תלוי בשום מוסד ואין הוא כפות לשום מפלגה'. זמן קצר לאחר שהופיע לראשונה הגיעה תפוצתו של העיתון ל-4500 עותקים, שהיתה אז גדולה מסך תפוצת מתחריו בשוק: עיתון 'הארץ' ו'דואר היום', וב-1939 הגיעה תפוצתו ל-15 אלף עותקים. בתקופת המנדט נתפס כעיתון הרשמי של מוסדות הישוב, ומילא תפקיד מרכזי בעיצוב דעת הקהל היהודית בארץ ישראל. מאז קום המדינה זוהה 'דבר' יותר מכל עם מפלגת השלטון (מפא"י) ושימש במה למאמריהם של ראשיה, וימי הזוהר של המפלגה בראשית שנות המדינה היו גם ימי שיא תפוצתו. שניים מעורכיו לשעבר מילאו תפקידים בכירים במערכת הפוליטית - משה שרת כיהן כשר החוץ וראש ממשלה, וזלמן שז"ר היה שר חינוך, וכיהן כנשיא השלישי של מדינת ישראל. ב-1971 התמזג 'דבר' עם 'למרחב' – ביטאון אחדות העבודה, וב-1995, בניסיון לחדש את פניו תוך מאבק מאסף על הישרדותו, שונה שמו ל'דבר ראשון'. ב-1996, לאחר 71 שנות פעילות, נסגר העיתון.
לאורך שנות פעילותו הארוכות של 'דבר', כתבו בו עיתונאים ובעלי טורים בולטים (מדוד זכאי ומשה בילינסון ועד לנחום ברנע), ובנוסף, שימש כאכסניה ספרותית חשובה, ובמיוחד בשנים שערך את המוסף לספרות דב שטוק-סדן (1939-1933). בכל שנות הופעתו של העיתון השתתפו בו סופרים ומשוררים מובילים בקביעות, שביניהם ניתן למנות את אורי צבי גרינברג, גרשון שופמן, יעקב פיכמן, אליעזר שטיינמן וחיים באר. במקביל, פורסמו במסגרת 'דבר' מוספים וטורים שונים שהפכו לנכסי צאן ברזל תרבותיים כמו 'דבר השבוע' - המוסף השבועי הראשון בעיתונות היומית העברית; 'דבר לילדים' – בו השתתפו כמאיירים הצייר נחום גוטמן והקריקטוריסט אריה נבון, ו'הטור השביעי' של המשורר נתן אלתרמן – שעסק בענייני אקטואליה בחרוזים. המוסף הסאטירי 'דבר אחר', בהשתתפות יאיר גרבוז, שלמה ניצן, דני קרמן ואחרים, המשיך להתפרסם ב'ידיעות אחרונות' גם לאחר סגירתו של העיתון.
