ציפי פליישר

 על ההרמוניה בשיריו של משה וילנסקי

משה וילנסקי הוא חלוץ המוזיקה הקלה בישראל, ועם זאת שפתו משופעת בשילוב מודוסים חסר תקדים. הוא מודע יותר מחבריו לכל מה שהוא עושה בשרביט ההלחנה. המלחין מפתיע אותנו בכל שיר מחדש כשהוא מפליא לשזור בין התופעות בדרך מלודית מקורית.
א. שעטנז המודוסים – זוהי התופעה הנפוצה ביותר. המינור המודאלי משופע בצליל השישי המוגבה המשמש הן כסממן דורי והן כקרש קפיצה אל סולם הדומיננטה המינורי, פינות פריגיות בסופי פסוקים, הסקונדה המוגדלת תולדת מודוס/שטייגר "אהבה רבה" , הנוסחה הרוסית מתבלת מחד והסלסולים המזרחיים מתבלים מאידך, כל אלה חוברים יחד בשילוב קומפוזיטורי מהוקצע".  לדוגמא מביאה ציפי פליישר את השיר "הרועה הקטנה מן הגיא", "כיתה אלמונית" ,"הורה ממטרה", "מול הר סיני" , שיר ערש נגבי" ,"יא משלטי", "בלדה על מעיין וים" ו"הקרב האחרון".
 
ב. המעבר מן הטוניקה המינורית בבית אל הטוניקה המז'ורית בפזמון. הן ב"כלניות" והן
 
ג. ב"דצמבר" בולטת מאוד התופעה מאוד. וילנסקי סיפר שתכונה הרמונית זו הוא ספג במודע משופן. הוא נהג לעיין רבות במוזיקה של שופן לפסנתר.
 
ד. הרמוניות ג'אזיות. ב"כלניות" וב"דצמבר" באות לידי ביטוי גם הרמוניות אלו.
 
ה. בתחום המלודיה: פיתוח המוטיב ללא חשש לפראזות בלתי סימטריות.
בעקביות עשה זאת למשל בשירים "יא משלטי" "בלדה על מעיין וים".המלודיות מתגלגלות עם אותו מוטיב פותח אשר מתעצם עוד ועוד, והאווירה האחידה ברוחו של כל שיר ושיר נשמרת היטב לכל אורכו. דוגמא אחרת היא השיר "הטנדר נוסע".
 
ו. בתחום הצורה. חשיבתו של וילנסקי בהירה מאוד, תמיד יש צידוק מוחלט ביודעין למבנה שהוא בוחר ללחן, ניתן לאבחן שלושה סוגי מבנים. דו חלקי - בית ופזמון (למשל: "הקרב האחרון", "דצמבר", "שיר ערש נגבי"), תלת חלקי (למשל: "כלניות", "הטנדר נוסע", "הרועה הקטנה מן הגיא") בהמשכיות אחת (למשל: "בלדה על מעיין וים", "הורה ממטרה").
 
מלבד תופעות אלו, לוילנסקי היתה נטיה בולטת לתיאטרון. לדעתו, תכונה זו היא תכונה טבעית בנפשו של כל מלחין. "כיצד ייתכן בלי דרמה כלשהי" אמר. השיר המייצג לדעת ציפי פליישר באופן הטוב ביותר את הדרמה לה התכוון וילנסקי הוא "'נשים רוקדות" בו יש לחן סלוני בקצב הצ'רלסטון שעובר לקצב הואלס. חוה אלברשטיין, לה יועד השיר, מטיבה בביצועה להאט את הטמפו מבית לבית שכן, המילים בשיר מספרות על תהליך הזדקנותה של מי שהחלה כנערה בת 20.
 
ולבסוף, תכונת יסוד אצל וילנסקי היא יכולתו המדהימה להתאים את לחניו וסגנונו האישי אל הצרכים והתקופות השונות. די להעמיד את "הקרב האחרון" מימי מלחמת השחרור אל צד השיר "מול הר סיני" מימי מלחמת קדש. "מגדלור" שנכתב לנמל חיפה, ואת הקליפסו "ונצואלה" ללהקת "בצל ירוק" - שלושתם במחצית השנייה של שנות החמישים, או "חסקה" ללהקת חיל הים לעומת "בלדה לאישה" שניהם נכתבו בשנות השבעים. וילנסקי הצהיר בריש גלי כי אינו מלחין של תקופה. עם זאת, שתי תרומות ברמה הלאומית נזקפות לזכותו ונציין אותן כאן אף שדיוננו הוא מקצועי ועוסק קודם כל במלודיות ובהרמוניות שבלחניו. התרומה האחת היא ייצוג המדינה הצעירה במסעות הופעות בחו"ל עם הזמרת שושנה דמארי בשנות ה-50 של המאה ה-20, והתרומה השנייה היא הקמת תזמורת הבידור של רשות השידור, שמטרתה הייתה לטפח ולהאדיר את ז'אנר המוזיקה הקלה בישראל, והיא נקשרה אף לעיבודיו התזמורתיים כחלוץ המעשה הזה בארץ.
 
הדוגמא האחרונה המובאת בפרק היא השיר "סתיו" המיטיב לתאר את שפתו המוזיקלית של משה וילנסקי.