מאוצרותיו של יצחק לוי: פיוטים ורומנסות לחודש אלול

בירושלים, בראשית חודש אלול, משכימים קום ויוצאים אל בית הכנסת לאמירת הסליחות. לכל פיוט סליחות צליל משלו ולכל קהילה לחן משלה. רבים מהפיוטים נשמרו עד היום בזכות יצחק לוי, שהקדיש את עבודתו לתיעוד אוצר הנגינה הדתית של העדות הספרדיות – וגם העניק לנו את הלחן ל"במדינת הגמדים".

"סליחו–ת! סליחו–ת" קורא בקול עז השמש, מדגיש בהגייתו הספרדית את הניקוד השוואי הפותח. "יאללה יא ח'ואג'ה אפרים, יאללה, לקום לבית הכנסת, לקום! חכם סורנאגה יקום כבודו! יקום בכבוד! סניור יהושע בן אדם! מה לך נרדם, קום קרא בתחנונים! יא חואג'ה אפרים ד'חיל רבק. קום כבר, היידה! הבטן עוד נפוחה לו מהחמין שאכל אתמול, חו'אג'ה רוזנגארטן – סליחות! סליחעס! האשכנזי הזה שבא לגור בשכונה – סלאמתו. הוא קם ראשון והספרדים ישנים. אחר כך בוכים למה משיגים אותם אפילו בשמים. יאלה, קום שוין, שטייט אוף לעבודת הבורא…"

מתוך המחזה "בוסתן ספרדי" מאת יצחק נבון (טיוטה שנייה)

 

רומנסרו ספרדי – ערב שירת רומנסות ומערכונים​ מאת יצחק נבון, המבוסס על ספריו של לוי (אוסף עיריית תל אביב)

 

אם תזדמנו בימים אלה של שלהי הקיץ וראשית חודש אלול לסמטאותיה הצרות של ירושלים, אפשר שתפגשו באחת מדמויותיו הצבעוניות של יצחק נבון קמה לתחייה, ועושה את דרכה בשעת בוקר מוקדמת אל בית הכנסת השכונתי לאמירת סליחות. על פי מנהג קהילות יהודי המזרח, ראש חודש אלול הוא היום הראשון שבו מתחילים באמירת הסליחות. אפילו סניור יהושע מ"הבוסתן הספרדי" ננזף בידי השמש השכונתי – "יהושע בן אדם! מה לך נרדם, קום קרא בתחנונים!".

אחד מפיוטי הסליחות היותר מוכרים הוא הפיוט "בן אדם מה לך נרדם" שנכתב בידי פרשן התורה, ר' יהודה אבן-בלעם שחי בסביליה שבספרד במאה האחת עשרה. לכל פיוט צליל משלו ולכל קהילה לחן משלה. ב"אנתולוגיה של חזנות ספרדית" שערך יצחק לוי מופיעים שמונה לחנים שונים לפיוט זה; שלושה לחנים ספרדים-ירושלמים, לחן של יהודי איזמיר שבטורקיה, נוסח מרוקאי מקזבלנקה וממכנס, לחן מצרי מקהיר ולחן ייחודי של הקהילה הפורטוגזית באמסטרדם שבהולנד. "האנתולוגיה של חזנות ספרדית" היא מפעל מיוחד שערך יצחק לוי. עשרה כרכים של פיוטים וקטעי תפילה אחרים בלחנים שונים שנרשמו על ידו בתווים ובמלל.

 

"בן אדם מה לך נרדם": ביצוע בנוסח קזבלנקה, מקהלת המדור לפולקלור בהדרכת צבי פורת

 

חודש אלול והחגים הקרבים הם הזדמנות טובה להזכיר ולספר על דמותו של יצחק לוי, שתרם רבות לתרבות המוזיקלית היהודית והישראלית: "יצחק לוי היה איש ירושלים, את כל חייו הקדיש להנצחת המורשת היהודית-ספרדית אשר ספג בבית הכנסת ובבית אמו. התוצאה – עשרה כרכים של פיוטים ושירי קודש וארבעה כרכים של רומנסות. הוא השקיע עצמו במפעל תרבותי אדיר, רב ממדים ועמוק השפעה; לדלות, לחשוף, להעלות בתווים על הכתב ולפעמים לשיר בקולו את היופי הגנוז בשירתם ובתפילתם של יהודי ספרד…". כך כתב עליו יצחק נבון, לשעבר נשיא מדינת ישראל, וגם מי שכאמור כתב את "בוסתן ספרדי" ואף הכיר את לוי באופן אישי.

אז מי היה יצחק לוי? יצחק לוי נולד בשנת 1919 במגנסיה שבטורקיה לאביו דניאל ולאמו בכורה זימבול אבאסטאדו, וכשהיה בן שלוש עלתה משפחתו ארצה. בארץ למד מוזיקה ופיתוח קול בקונסרבטוריונים בירושלים ובתל אביב. בין מוריו נמנה זמר האופרה והמורה הנודע הרמן ידלובקר. לוי הופיע בקונצרטים ברדיו ובטלוויזיה, בדרום אמריקה, בספרד ובישראל. החל משנת 1955 שימש מנהל השידורים היומיים בלדינו ב"קול ישראל", ומשנת 1963 ניהל גם את תכניות המוזיקה של עדות ישראל. שני פרויקטים משמעותיים הותיר לוי אחריו: האחד, אותו כבר הזכרנו, הוא עשרת הכרכים של "האנתולוגיה של חזנות ספרדית" והאחר הוא ה-"Chants judéo-espagnols" – ארבעה כרכים המרכזים רומנסות ספרדיות ושירי עם יהודיים ספרדיים. חלק מהמנגינות נרשמו לפי זיכרונו האישי ואחרות בעקבות תחקיר ותיעוד מדוקדק שערך.

 

"השושנה פורחת": רומנסה בלדינו בביצועו של יצחק לוי

 

יצחק לוי לא רק תיעד, חקר וערך, אלא גם יצר מוזיקה משל עצמו. כך חיבר לחנים פרי עטו לפסוקים מן התנ"ך וכן לפיוטים של משוררי תור הזהב בספרד כיהודה הלוי, שלמה אבן גבירול, אברהם אבן עזרא ואחרים. כמו כן הלחין לוי פזמונים, ביניהם שירי ילדים, שהפכו זה מכבר לקלאסיקה ישראלית. המוכר שבהם הוא השיר "במדינת הגמדים" שנודע בביצועו של אריק איינשטיין, לצד שירי זמר נוספים כמו "לרותי יום הולדת", "הרקפת" ועוד.

 

"במדינת הגמדים": בביצוע יצחק לוי

 

תרומתו החשובה של יצחק לוי למוזיקה היהודית והישראלית ממשיכה להדהד. באמצעות ספריו נחשפו רבים למסורת המוזיקלית הייחודית של היהדות הספרדית, ובתיווכו שירים רבים המשיכו וממשיכים לחיות ולהשתלב ביצירה מקורית ישראלית חדשה. ובמילותיו של יצחק נבון: "מי שלא ראה את יצחק לוי במלאכתו לא יבין משמעותו של הביטוי 'ממית עצמו באהלה של תורה'. מה שבארצות אחרות עושים מכונים ומוסדות שלמים עשה הוא יחידי 'ומעולם לא ניצחני אלא בעל מלאכה אחת'…".

איך רוקדים את "לכה דודי"?

פני שבת נקבלה? המדריך שיסביר לכם צעד אחר צעד איך לקבל את השבת בשירה ובריקודים.

"לכה דודי" בכתב ידו של מרדכי זעירא

אמר מי שאמר "שיר לא גומר מסלול עד שלא יצא לאור, יוקלט, יבוצע ויושר בשירה בציבור", ובשם "עממי" יקרא כאשר ישמש שיר מלווה לריקוד עם שיחובר במיוחד עבורו. בחודש ניסן תשי"ח, אפריל 1958, יצא לאור בהוצאת "המרכז לתרבות ולחינוך של הסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל" תדפיס מס' 12 בסדרת "מחול החודש". יואב אשריאל, כוריאוגרף מוערך, חיבר ריקוד מקורי לשיר "לקראת שבת", או בשמו הנוסף "זמר לשבת". מילות הפתיחה של השיר הן חלק מפיוט קבלת השבת המוכר "לכה דודי," שחובר על ידי הפייטן והמקובל שלמה אלקבץ עוד במאה ה-16, והלחן ה"עממי" לכאורה נכתב בידי המלחין מרדכי זעירא.

כיצד, בעזרת מילים פשוטות וענייניות, אפשר לתאר צעדי ריקוד? ראשית מוצגת סקירה קצרה על מבנהו המוזיקלי של השיר ("שני בתים לכל בית שני חלקים"), צורת העמדת הקבוצה ("מעגל התקדמות עם כיוון השעון"), תיאורים פיזיים של התנועות הנדרשות ("ניעה בימין ימינה", "כפיפת גוף קלה לפנים") ואיורים קלים מלווים ("ראה איור").

 

 

מרדכי זעירא, מלחין ופזמונאי, נולד בג' בתמוז תרס"ה (6 ביולי 1905) בעיר קייב שבאימפריה הרוסית בשם דמיטרי מארק (מיטיה) גְרֶ‏בֶ‏ן. את החשיפה והאהבה למוזיקה ייחס זעירא להוריו: "ההיכרות שלי עם צלילים בכלל ועם שירים בפרט נעשתה באמצעות הוריי, אשר היו שניהם בעלי שמיעה טובה ואוהבי זמר. עוד שמור בזיכרוני הניגון בו היה מרדים אותי אבי בהיותי קטן, קטן. עוד זכורה עלי שירתה של אמי, אשר דומני, לא הייתה נפסקת אף פעם…". כשהשלים את לימודיו הפורמליים התקבל אל הפוליטכניקום שבקייב למגמת מכונאות, וזמן קצר לאחר מכן פרש מלימודיו.

בראשית שנות ה-20 נעצר, לאחר שהואשם בחברות בתנועת נוער ציונית. בן 19 עלה ארצה והתיישב בקיבוץ אפיקים שבעמק הירדן. בקרב חבריו כונה זעירא בשם מיטיה מסרקי, "מסרקי" במשמעות שמו המקורי "גְרֶ‏בֶ‏ן" (מסרק בשפה הרוסית), מפני שהפליא לנגן על מסרק ונייר סיגריות. בעקבות פגישה עם מנהל תיאטרון "האהל" משה הלוי, החליט זעירא להשתלם בלימודי משחק בסטודיו התיאטרון החדש. בהמשך עזב את קיבוץ אפיקים והחל לעסוק בעבודות מזדמנות כסלילת כבישים, דיג ועבודות אחרות. לקראת סוף שנת 1933 החל לעבוד בחברת החשמל, תחילה כחופר בורות בעבור עמודי חשמל ובהמשך כבודק מונים. זמן קצר לאחר מכן כתב את אחד משיריו הידועים "שיר הרשת", המוכר גם בשם "הזקן מנהריים", בו הונצח מייסד חברת החשמל פנחס רוטנברג. משנת 1947, בעקבות אירוע לבבי, החל לעבוד במחלקת החשבונות של החברה בה עבד עד לפרישתו בשנת 1966.

 

 

המלחין מרדכי זעירא ורעיתו שרה

 

את הלחן לשיר "לכה דודי", הידוע גם בשם "זמר לשבת", כתב המלחין מרדכי זעירא ככל הנראה בסביבות שנת 1950. החל משנה זו ניתן למצוא את השיר בשירונים שונים שפורסמו באותן השנים. כך למשל מופיע השיר "זמר לשבת" בקובץ השירים "שירי עבודה ומולדת" (קובץ שלישי) שיצא בהוצאת המרכז לתרבות של ההסתדרות בשנת תש"י, 1950. שלוש שנים לאחר מכן נכלל השיר בקובץ החינוכי "שירון לילדי כיתה ה'" שיצא לאור בהוצאת משרד החינוך, כחלק מקבוצת השירים ל"חגים ועונות השנה". בשנים הבאות ניתן למצוא מופעים שונים של השיר בשירונים ישראליים פופולריים נוספים. בד בבד עם הופעתו בדפוס, הוקלט השיר בידי מבצעים שונים; כך למשל בהקלטה משנת 1955 בביצוע מקהלת "עולי עדן" בהדרכת עובדיה טוביה, ומספר שנים לאחר מכן בקולה של הזמרת עליזה קאשי.

 

"לכה דודי" בכתב ידו של מרדכי זעירא

 

האזינו לביצועים של עליזה קאשי ומקהלת "עולי עדן"

 

 

גם אל ארצות הנכר הגיע שירו של זעירא. בהקלטה שהופקה בניו-יורק בשנת 1964 על ידי החוקרת רות רובין נשמע קולה של הגברת בטי גרנטשטין, המפזמת משירי הזמר שלמדה בתנועת השומר הצעיר. בין לבין נשמעת שיחתן של המשתתפות הנלהבות שמפזמות את השיר בצוותא "אני אוהבת את זה… זה אותו זעירא? הוא מלחין נפלא…. זה שיר מקסים…".

 

האזינו לביצוע של בטי גרנטשטין:

 

אחד הביצועים המוכרים יותר לשיר הוא ביצועו של הזמר יהורם גאון, שנכלל בתקליטו "שירי שבת" שיצא לאור בשנת 1969. התקליט, שעוּבד כולו בידי המוזיקאי שמעון כהן, כלל שירי שבת שונים, ביניהם השירים "ירדה השבת" של יהושע רבינוב ודוד זהבי, "לקראת שבת" של אברהם ברוידס ועזרא גבאי, ושירי מסורתיים נוספים דוגמת "אנעים זמירות", "י-ה ריבון" ועוד. את צדו הראשון של התקליט פותח השיר "לכה דודי" למילים "מסורתיות" בלחן "מ. זעירא".

 

האזינו לביצוע של יהורם גאון:

 

יש מן השירים ששפר עליהם מזלם ומסלולם הושלם. כזו הוא סיפורו של השיר "לכה דודי" שהלחין מרדכי זעירא – שיר שבוצע בידי רבים, הודפס ושולב בתכנית לימודים לילדי בית ספר, עובד באופנים שונים ואפילו הפך לריקוד – וּודאי עוד ימשיך להיות מושר בפי כל שנים רבות.

משורר "התקווה" מגלה את מגדל איייפל… בתלמוד!

מצאנו (עוד) צד מפתיע באישיותו של נפתלי הרץ אימבר.

שלבי הבנייה של מגדל אייפל

תקופה מסוימת מחייו שהה נפתלי הרץ אימבר באנגליה. בין היתר פרסם מספר מאמרים קצרצרים בעיתון הלונדוני The Jewish Standard שיצא לאור בין השנים 1891-1888. המאמרים נכתבו בנושא אקטואליה בתלמוד, והם קובצו גם לספרון קטן שעותק ממנו נשמר במחלקת הנדירים של הספרייה. לפי החותמת שבספר, עותק זה היה שייך לאחיו של נפתלי הרץ, שמריה אימבר.

הספרון נקרא Topics of to-day in the Talmud ובו חמישה פרקים.

 

"מגדל אייפל בתלמוד", כתבתו של נפתלי הרץ אימבר

 

כותרתו המושכת של הפרק הראשון הוא "מגדל אייפל בתלמוד". אימבר מסביר שבימים עברו, כשהיו הרבה פחות אפשרויות תעסוקה, עבדו בני אדם רבים במלאכת הבנייה. חביבה במיוחד הייתה בניית מגדלים כדוגמת מגדל בבל. באופן כללי מגדלים נועדו לחיים, לעומת המערות – שם הייתה מנוחתם של המתים. הפירמידות במצרים ומגדלי השתיקה הזורואסטרים שבאירן הם דוגמא הפוכה לכך. במבנים גבוהים אלה דווקא קברו מתים.

 

נפתלי הרץ אימבר בארץ ישראל. התמונה המקורית שמורה במוזיאון ראשון לציון

 

אימבר מסביר שתרגום המילה tower בעברית הוא עופל (מלשון העפלה – עליה). הסבר המילה, לדבריו, לא כל כך לוקח בחשבון את ההבדל בין א' ל-ע'. הוא מסביר שהמילה עופל היא חושך (בעצם אפלה עם א'), והכוונה לצל ולחושך שמטיל המגדל על הסביבה. לעומת זאת, מערה היא מלשון אור(!). כאן הוא מזכיר את הפתגם הלטיני של הונוראטוס מאורוס, lucus a non lucendo, המדבר על משמעויות הפוכות של מילים עם איות דומה.

 

כתבות נוספות:

נומה בני – דרכו האחרונה של שלום עליכם

"שיר זה – ילדים לא יבינו אותו": הסיפור מאחורי "דני גיבור" מאת מרים ילן-שטקליס

מסע הפלאים של סלמה לגרלף ואהובתה בירושלים

המכתבים האבודים של הגאוצ'וס היהודים בארגנטינה

 

 

אימבר דן מעט במגדל בבל, אבל אז מגיע לנושא העיקרי של המאמר "שמוכיח את טענות אוהביה (של התלמוד) שרואים בה מחסן של כל הידע השמימי והאנושי".

בגמרא במסכת תענית דף כ"ב עמוד א' נשאל רבי אליעזר:

 

"עד היכן גשמים יורדין ויתפללו שלא ירדו?"

שהרי לא מתפללים על רוב טובה. עונה רבי אליעזר:

"כדי שיעמוד אדם בקרן אֹפֶל, וישכשך רגליו במים".

 

כאן מתוארת קרן אֹפֶל כצוק גבוה, אך אימבר רואה כאן רמז למגדל אייפל שבפאריס!

בהמשך הגמרא מספר רבה בר חנה שהוא הגיע לשם בעצמו, וראה שם סוחר ישמעאלי רוכב על גמל. אימבר, שחשב שמדובר במגדל ולא בהר, שואל כיצד העלו לשם גמל, "אולי במעלית?"

המקום מוזכר גם בתלמוד הירושלמי, תענית פרק ב', הלכה י"ג:

"צאו וראו אם עומד אדם בקרן אפל ומשקשק את רגלו בנחל קדרון".

למקום זה אולי מתייחס הנביא נחמיה בפרק ג' פסוק כ"ו: "והנתינים היו ישבים בעפל עד נגד שער המים למזרח והמגדל היוצא". בספר נחמיה מילה זו מאויתת "עפל" עם ע'. בפירוש זה יתכן שאימבר מתכוון למגדל שמעל למעיין השילוח, מקום שבו בדרך כלל לא רואים גמלים.

מסיים אימבר ושואל, האם חוקרים בעתיד יתארכו את דברי הגמרא לתקופה שלאחר 1889 (שאז הסתיימה בניית מגדל אייפל)? או שמא יסבירו שאזכור קרן אפל הוא שיבוץ מהמאה ה-19 לתוך הטקסט הקדום? כנראה שלא.

 

מיוחד לשבועות: דממה; מעשייה מאת אדגר אלן פו. מאנגלית: יהונתן דיין

"והאדם התיישב על הסלע, ותמך ראשו בכפו, והביט אל השממה. הוא הביט מטה אל הצמחייה הנמוכה, חסרת השקט, ומעלה אל העצים הגבוהים הקדמוניים, ועוד מעלה אל הרקיע המרשרש, ואל ירח הארגמן."

Two Men Contemplating the Moon, Caspar David Friedrich, The Metropolitan Museum of Art

"עולמנו עולם מילים הוא, לשקט נקרא
דממה, וזו אפסותה של כל מילה."
(אל עראף)

 

"הקשב לי," אמר השד והניח ידו על ראשי, "ישנו מקום על האדמה הארורה הזאת שבו לא חזית מעודך, ואפילו קרה המקרה ואכן חזית בו, לבטח היה זה באחד מאותם חלומות מטלטלים שיבואו כרוח הסָמוּם אל תוך מוחו של הישן, שנשכב לנמנם בין קרני השמש האסורות, בין אותן קרני שמש – שמע לי – הצונחות מעמודיהם הכבדים והנוגים של מקדשי השממה. האיזור שעליו אדבר הוא איזור צחיח בלוב, סמוך לגבולות נהר זאיר ושם אין לא שקט ולא דממה.

למי הנהר גוון זעפרן מעופש והם אינם הולכים לפנים, אל הים, אלא מפעפעים ללא הרף תחת עינה האדומה של השמש, בתנודות סער ועווית. לאורכן של גדות הנהר הנרפשות צומח מדבר חיוור של חבצלות מים. ובמקום הבודד ההוא הן נאנחות זו לזו, ומותחות כלפי שמיים את צוואריהן הארוכים והכעורים ומנידות, אנה ואנה, בראשיהן הנצחיים. וישנו מלמול בלתי מורגש הבוקע מתוכן, כזרימתם של מים תת קרקעיים. והן נאנחות זו לזו.

אולם יש להן גבול, גבול יער אפל, נורא ונישא. שם, כמו בצוקי האיים ההיברידיים מוכי הגלים, רוגשים מורדות הגזעים ואינם חדלים. אך מהרקיע לא תנשב כל רוח. והעצים הגבוהים הקדמוניים מתנדנדים עד אין קץ, לכאן ולכאן, בקול נפץ רועם. ומצמרותיהם הגבוהות, אחת אחר האחרת, ללא הפסק, נושרות טיפות טל. ובין שורשיהם נחים פרחים משונים, רעילים, חבוקים, מעורבבים בשינה. ולמעלה, בקול רועש ומרשרש, אצים מערבה ענני עד אפורים, עד הישטפם כמפל מעבר לחומות האופק הבוערות. אך מהרקיע לא תנשב כל רוח. ולחופי נהר זאיר אין לא שקט ולא דממה.

היה זה בלילה, והגשם צנח, ובשעה שצנח, היה גשם, אך משצנח, הפך דם. ואני עמדתי בסבך הבוצי, בין החבצלות הגבוהות, והגשם צנח על ראשי והחבצלות נאנחו זו לזו בשממת בדידותן.

ולפתע פתאום התרומם הירח מתוך ערפל דק וחיוור וצבעו ארגמן. ועיני נחו על סלע אפור ענקי שניצב לצד גדת הנהר ונדלק באור הירח. והסלע היה אפור וחיוור וגבוה… והסלע היה אפור. ובחזיתו, על פני האבן אשר לו, סותתו דמויות; והחלתי צועד דרך סבך חבצלות המים, עד שקרבתי אל החוף, כדי שאוכל לקרוא בדמויות שעל האבן. אך לא יכולתי לפענח את הדמויות. וצעדתי חזרה אל תוך הסבך, והירח הוסיף אודם לאורו ופניתי והבטתי שוב אל פני הסלע ואל הדמויות… והן היו דמויות של שממה.

והבטתי מעלה ושם, על פסגת הסלע, ניצב אדם, וטמנתי עצמי בין חבצלות המים, כדי שאוכל לעקוב אחר מעשי האדם. והאדם היה גבוה והדור למראה ומכתפיו עד לרגליו היה עטוף בטוגה רומאית עתיקה. וקווי דמותו היו מעורפלים, אך תוויו היו תווים אלוהיים; כי לא די היה בגלימת הלילה ובערפל ובירח ובטל, לכסות על תווי פניו. ומצחו גבה ממחשבות, ועיניו פרועות היו מדאגה; ובתלמים הבודדים שבלחייו קראתי משלים על אודות צער ותשישות וגועל מהמין האנושי וכמיהה לבדידות. והירח האיר על פניו, ועל תווי פניו, והו! הם היו יפים יותר מהחלומות השמימיים שרחפו מעל נשמות בנותיו של דלוס.

והאדם התיישב על הסלע, ותמך ראשו בכפו, והביט אל השממה. הוא הביט מטה אל הצמחייה הנמוכה, חסרת השקט, ומעלה אל העצים הגבוהים הקדמוניים, ועוד מעלה אל הרקיע המרשרש, ואל ירח הארגמן. ואני השתופפתי במחסה החבצלות ובחנתי את מעשי האדם. והאדם נרעד בבדידותו, והלילה הלך וחסר… אבל הוא המשיך לשבת על הסלע.

והאדם פנה מן הרקיע והביט אל פני נהר זאיר הקודרים, ואל פני המים הצהובים והמעופשים, ואל פני רבבות חבצלות המים החיוורות. והאדם הקשיב לאנחות חבצלות המים, ולמלמול הבוקע מתוכן. ואני התקפלתי במחבואי ובחנתי את מעשי האדם. והאדם נרעד בבדידותו, והלילה הלך וחסר… אבל הוא המשיך לשבת על הסלע.

אז ירדתי מטה, אל נקרות הסבך הבוצי ובוססתי למרחקי ערבות החבצלות, וקראתי להיפופוטם, שנח בנקרות הביצות. וההיפופוטם שמע את קריאתי, ובא, ואתו הבהמות, אל מרגלות הסלע, ותחת הירח שאג בקול גדול ומטיל אימה. ואני התקפלתי במחבואי ובחנתי את מעשי האדם. והאדם נרעד בבדידותו, והלילה הלך וחסר… אבל הוא המשיך לשבת על הסלע.

אז קיללתי את כוחות הטבע בקללת מהומה, וסערה מבהילה נאספה ברקיע, היכן שקודם לכן לא נשבה כל רוח. והרקיע התעורר ממהומת הסערה, והגשם חבט בראש האדם, ואשדי הנהר ניתכו, והנהר התענה וקצף, וחבצלות המים צווחו ממקומן, והיער התקפל בפני הרוח, והרעם התגלגל, והברק הכה, והסלע נרעד עד יסודותיו, ואני התקפלתי במחבואי ובחנתי את מעשי האדם. והאדם נרעד בבדידותו, והלילה הלך וחסר… אבל הוא המשיך לשבת על הסלע.

אז חרה אפי וקיללתי בקללת הדממה את הנהר, ואת החבצלות, ואת הרוח, ואת היער, ואת הרקיע, ואת הרעם, ואת אנחותיהן של חבצלות המים. והם קוללו ונדמו. והירח חדל להתנודד במסילתו שברקיע, והרעם גווע לאטו, והברק לא הבריק, והעננים נתלו דוממים, והמים שקעו למקומם ושם נותרו, והעצים עמדו מלכת, ותמו אנחות חבצלות המים, והמלמול לא נשמע עוד בוקע מתוכן, וכל צל של קול נדם במרחביו העצומים של המדבר האינסופי. והבטתי בדמויות שעל הסלע והן היו שונות… הן היו דמויות של דממה.

ועיני נחו על פני האדם, ופניו היו מתעלפות מאימה; ונחרד, נשא ראשו מכפו, ונעמד על פני הסלע, והקשיב. אך לא נשמע כל קול במרחביו העצומים של המדבר האינסופי והדמויות שעל הסלע היו דממה. והאדם התחלחל, והסב את מבטו, ונמלט למרחקים, ולא הוספתי לראותו."

ובכן, ישנם סיפורים נאים בספרי הכשפים, בספרי הכשפים הנוגים, מכורכי הברזל. ובהם – שמעו לי – סיפורי עבר מופלאים על אודות הרקיע והארץ והים הגדול ועל אודות הג'יני שמשל על הים והארץ ועל רקיעי עליון. חוכמה רבה ישנה באמרות הסיבּילות, ובדברים הקדושים-קדושים שנשמעו בימים עברו בינות לעלים הקודרים שרעדו מסביב לאורקל שבדודונה… אבל, חי אללה, המשל שסיפר לי השד, שעה שישב לצדי בצל הקבר, הוא המופלא מכולם! וכשסיים השד את סיפורו, צנח לאחור אל בור הקבר וצחק. ואני לא יכולתי לצחוק יחד עם השד והוא קילל אותי, משום שלא יכולתי לצחוק. וחתול הפרא, החי לעד באזור הקבר, בא והשתרע לרגלי השד והישיר מבטו אל פניו.

 

תרגום קודם לסיפור, בשם "שתיקה", ע"י יותם ראובני, הופיע בספר "ויליאם וילסון וסיפורים אחרים", (נמרוד, 2004).
התרגום החדש נעשה במיוחד עבור 'המוסך'.

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 5

     
     
      
     

 

לגיליונות הקודמים:

המוסך: גיליון מס' 4

המוסך: גיליון מס' 3

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1