​היצירה משלבת יסודות מוזיקליים פוסט-רומנטיים ואקספרסיוניסטיים עם הרמוניות של אשכולות צליליים (קלסטרים) ועם יסודות מן הקלאסיקה הווינאית של המאה ה-18. גלעין משיגה קוהרנטיות בין החלקים השונים של היצירה באמצעות קשרים מוטיביים. ואכן, הטכניקה של הפיתוח המוטיבי מקנה ליצירתה רציפות מבנית.

 

הנושא הפותח את הקונצ'רטו לפסנתר בדו מינור ק. 491 מאת מוצרט משמש כנקודת מוצא ליצירה ובכוונה נבחר נושא כרומטי, המייצג את הצד האפל, הדמוני והסוער של מוצרט. אווירה קודרת שוררת בראשית היצירה. גרעינים מוטיביים מהנושא של מוצרט מתפתחים כשהם עוטים הרמוניות פוסט-רומנטיות. לאחר פיתוח נוסף בסגנון המזכיר את שנברג, מופיע הנושא של מוצרט במלואו, כציטוט.

 

מיד משתנה האווירה: אנו נמצאים בחלק איטי ורוגע, בנוסח המאה ה-18, שהוא מעשה ידיה של המלחינה, אך מבוסס על המוטיבים של נושא הקונצ'רטו. השלווה הקלאסית נקטעת באורח פתאומי על ידי התפרצות תוקפנית של הרמוניה מודרניסטית דחוסה ו'צורמת'. הרמוניה זו תוקפת שוב, אבל כל פעם נחלש כוחה, עד שלקראת הסיום נותרים רק צלילים עדינים. הסיום פתוח – ללא פתרון, אך גם ללא תוקפנות.

הסימפוניה הקאמרית בוצעה בבכורה עולמית בידי אנסמבל המאה ה-21 ב-14 וב-15 לינואר 2006 בניצוחו של ניקולאס קארתי.

 

היצירה כלולה בתקליטור "אתהלך בארצות החיים", 2008